עבודות דוקטורט שנכתבו בתכנית ויצאו לאור כספרים:

 

 

 

 

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שנכתבה בתוכנית במסלול פסיכואנליזה ופרשנות בהנחיית ד״ר דורית למברגר ופרופ׳ אבי שגיא. הספר יצא לאור בהוצאת ״רסלינג״ בסדרת ״נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות״ בעריכת פרופ׳ ענר גוברין. 

 

דברים מאת המחבר אמיר קלוגמן:


כבר במפגשיו הראשונים עם ההיסטריה פרויד גילה שהגוף מְדַבֵּר, אבל גם עתה, יותר ממאה ועשרים שנה מאז הולדת הפסיכואנליזה, הגוף המדבר ממשיך להיות תעלומה לא מפוענחת, מציב חידות ושאלות עם כל מקרה בקליניקה, עם כל אירוע בגוף; שכן הגוף מדבר, אבל שפתו אינה השפה הכללית המקובלת, אלא שפה פרטית, לפחות במובנים מסוימים שניסח ז׳אק לאקאן – כל אחד והגוף המדבר שלו, כל אחד והאופן שבו גופו פוגש את השפה.

סיפוריו של דויד גרוסמן עוזרים לקרוא מחדש את מה שפסיכואנליטיקאים נתקלים בו בקליניקה מדי יום, להאיר ולחדד את גילוייה של הפסיכואנליזה ביחס לגוף: מה מאפיין את הגוף המדבר? היכן הוא ממוקם ובאיזה מובן הוא מדבר? מה ניתן לומר על אותו רגע חמקמק של מפגש בין גוף לשפה? דמויותיו של גרוסמן מדברות בשלל שפות פרטיות שאליהן מתלווים מופעים ייחודיים וחריגים של הגוף: השפה מאבדת את מאפייניה התקשורתיים, מקבלת ממד חומרי, ומנגד הגוף משתחרר ממהותו הפיזיולוגית והופך למצע חי ורוחש של משמעות ודיבור.

 

מצורף קישור לספר באתר רסלינג: 

https://resling.co.il/product/%d7%92%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%a9-%d7%a9%d7%a4%d7%94/

מצורף גם קוד קופון להנחה למעוניינים לרכוש את הספר (להעתיק ולהדביק): H8QRGK9M

 

תקציר

געגוע אל המוחלט מציע קריאה הרמנויטית - פנומנולוגית של תפיסת המוות והאלמוות של ק.ג. יונג (Jung) כפי שהיא נפרשת בטקסטים השונים שכתב על הנושא. אידאת האלמוות – הישרדות הנפש לאחר מותו של הגוף – הינה תופעה חוצת זמן השזורה בכתבים הפילוסופיים והתיאולוגיים בתרבויות ודתות מגוונות; עם זאת, נעדר מקומה, כמעט לחלוטין, מההגות הפסיכואנליטית וכפועל יוצא, לא נבחנה אפשרות הרלוונטיות האונטולוגית של אידאת האלמוות לשיח הפסיכואנליטי, למחקר ולטיפול. למחקר שני פנים: העיקרי, תיאורטי-תימטי ועניינו בקונטינגנטיות הפרשנית האינהרנטית לקורפוס היונגיאני האקלקטי על המוות והאלמוות, והמשני ,יישומי-קליני שיישען על ממצאי חלקו הראשון של המחקר ויתמקד בשאלת אפשרות שילובה של ההבנה התיאורטית בפסיכותרפיה ובאנליזה היונגיאנית. הטקסטים היונגיאניים המתמקדים במוות ובאידאת האלמוות ייבחנו ויפורשו מנקודת מבט פנומנולוגית ככלל ובהשראת הפנומנולוגיה של התופעות הרוויות, בהגותו של ז'אן לוק מריון (Marion) בפרט. 

   פרק המבוא יכלול הצגתן של שאלות המחקר, יפרוש את סדר הדברים ויציג סקירה קצרה של התפתחות אידאת האלמוות בפילוסופיה המערבית החל מהפילוסופיה הפרה-סוקרטית ועד לפילוסופיה המודרנית. בהמשך המבוא ישורטטו קווי יסוד בפסיכולוגיה האנליטית, תוצג באופן ראשוני כתיבתו של יונג על המוות והאלמוות וייבחן הקשר בין השקפת העולם היונגיאנית לבין הפנומנולוגיה. בתום המבוא תוצג גישתו התיאולוגית והפנומנולוגית של מריון שתשמש ככלי מתודי לבחינת הטקסטים היונגיאניים הרלוונטיים. 

   הפרק השני של הספר ינתח ויפרש את 'שבע הדרשות למתים' שפורסמו לראשונה באוטוביוגרפיה של יונג – 'זכרונות מחשבות חלומות' (1962)  אך למעשה נכתבו כמה עשורים קודם כחלק ממה שכינה יונג – 'הספר האדום' (Liber Novus). בראשית הדברים יוצג הויכוח שהתעורר סביב הוצאתו לאור של 'הספר האדום' (2009) שנכתב וצויר על ידי יונג לאורכן של שמונה-עשרה שנות משבר פרסונלי, החל מ 1913; המשך הפרק יציע להביט על מפגשיו החווייתיים של יונג עם הדמויות, הסמלים והדימויים המופיעים בספר כתופעה רוויה נוסח מריון ויציג את סמלי המוות ודימוייו המגיחים לאורכו של הספר כטקסט או כציור. בהמשך הדברים ייפרשו ניתוח ופרשנות לכל אחת ואחת מ'שבע הדרשות למתים' השופעות תמות ודימויים השאובים מהזרם הגנוסטי של הנצרות. חלקו האחרון של הפרק יתמקד בטקסט שכתב יונג על המפגש עם מֵתֵי 'שבע הדרשות' עשרות שנים מאוחר יותר, ויציע להביט בחוויית מפגשו של יונג עם המתים כעל 'אירוע' במובנו הפנומנולוגי; הפרק ייחתם בניתוח הרמנויטי- פנומנולוגי המבקש לקרב להבנה את חוויותיו של יונג עם המתים של 'שבע הדרשות' באמצעות תיאור החוויה המיסטית שפקדה את אוגוסטינוס ומתועדת בספרו – 'וידויים'. 

   הפרק השלישי יבקש לעמוד על טיב הקשר שבין דימויי המוות והאלמוות המופיעים במרחב שבין האנליטיקאי לבין המטופל בשלביה השונים של האנליזה לבין תפיסת המוות והלידה מחדש הכוללת של יונג. הטקסט המרכזי שייבחן ויפורש בפרק זה של המחקר הוא – 'הפסיכולוגיה של ההעברה' ('The Psychology of the Transference') שבו מקביל יונג את יחסי ההעברה באנליזה לסימבוליקה האלכימית על מוות ולידה מחדש כפי שסימבוליקה זו משתקפת בטקסט ובתמונות העשויות עץ מגולף של ה'רוזריום האלכימי' (1550). מאחר שהטקסט היונגיאני על 'ההעברה' עשיר בטרמינולוגיה השאובה הן מהאלכימיה הקדומה והן מזו המודרנית, ראשיתו של הפרק השלישי תוקדש למבוא קצר שיציג את התפתחותה של האלכימיה החל בסין ובמצרים של תחילת הספירה הנוצרית, דרך האלכימיה המערבית של יוון ורומי ועד לאלכימיה האירופאית של המאה השש-עשרה. בתום המבוא יוצג הקשר שבין ההמשגות הרלוונטיות בפסיכולוגיה האנליטית לבין מושגים השאובים מהקורפוס האלכימי. החלק המרכזי של הפרק יתמקד בניסיון לפרש את בחירתו של יונג לקשור בין סדרת התמונות של הרוזריום המתארת את שלבי האופוס האלכימי לקראת 'אחדות ניגודים' לבין שלביה השונים של האנליזה הכוללת פאזת מוות (Mortifactio) סימבולית שאחריה מתרחשת, בחלק מן המקרים, לידה מחדש.

   פרשנותו של יונג ל'ספר המתים הטיבטי' - 'הבארדו טודול' תעמוד במרכזו של הפרק הרביעי; בראשית הדברים יוצג מהלך זליגתן של אידאות מהפילוסופיה המזרח אסיאתית לשיח התרבותי - אינטלקטואלי של תקופת הנאורות באירופה. המשכו של הפרק יתמקד בהשפעות האוריינטליסטיות על ראשית התפתחותה של הפסיכולוגיה האנליטית; הטקסט יעמוד על הקשר שבין הטאואיזם לבין 'הדמיון הפעיל' ו'עיקרון הסינכרוניות', ייבחן את ההשפעות ההינדואיסטיות על תפיסת הקארמה (karma) של יונג ויבקש לאתר את השפעותיה של 'מציאות הנפש' במחשבה הבודהיסטית על תפיסת המוות והאלמוות של הפסיכולוגיה האנליטית. בהמשך הדברים תיבחן פרשנותו של יונג ל'בארדו טודול' שנכתב במקור כספר הדרכות ופרקטיקות המיועדות לנוטים למות ולמתים; חלק זה של הפרק יבחן ויפרש את בחירתו של יונג להתרחק מהנרטיב המטאפיסי והמיתולוגי של ה'בארדו טודול' ולהציע להביט בתיאור מסעה של ה'נשמה' לאחר מות הגוף כעל טקסט המבטא תהליך חניכה; תהליך זה, קבע יונג, חותר למפגש עם 'עצמי' עמוק המצוי מעבר לגבולות המרחב והזמן. 

   אבני היסוד של הטקסט - 'Concerning Rebirth' הונחו בהרצאתו של יונג על 'ההיבט האחר של הלידה מחדש', אותה נשא בכנס ארנוס (Eranos) של שנת 1939; ליסודות אלה נוספו המשגות ותובנות שנוסחו באחת עשרה השנים שלאחר ההרצאה; כך, בשנת 1950 ניסח יונג טקסט המאחד בין 'טקסט מדובר' שיועד להקראה לבין הטקסט הכתוב שהתווסף לקורפוס הרחב של כתביו.  הפרק החמישי של הספר יציע קריאה מוקפדת של הטקסט - 'Concerning Rebirth' המתמקד באידאת 'הלידה מחדש' ובתחיה (Resurrection). חלקו הראשון של הפרק יסקור את תצורותיה השונות של 'הלידה מחדש' על פי הקלסיפיקציה ששורטטה על ידי יונג: Metempsychosis , ReincarnationResurrectionRenovatio ו Participation in the process of Transformation. בהמשך, תיבחן עמדתו הפנומנולוגית של יונג לפיה מציאותו הנפשית (psychic reality) של הסובייקט עדיפה על האווידנציה המנופקת לכאורה על ידי החושים ועולם החומר הקונקרטי, תוצג דמותו של אוסיריס (Osiris) כסימבול לתחיה ולידה מחדש ותיבדק השפעתו של הריטואל על מציאותו הנפשית של הסובייקט והאפשרות ל'לידה מחדש'. חלק הארי של הפרק החמישי יציג ויפרש את הקשר שטווה יונג בין ה'אינדיבידואציה' - 'טרנספורמציה סובייקטיבית אולטימטיבית' לבין הסורה השמונה-עשרה של הקוראן המספרת על מפגשם של משה ויהושע בן- נון עם הנביא המוסלמי - אל-ח'דר ב'מקום בו שני הימים נפגשים'. חלק זה של המחקר יציע מבט פרשני שיצביע, בין היתר, על הסתירות והפרדוקסים המתגלעים בניסיון היונגיאני להביט בסורה השמונה-עשרה כעל מסע אינדיבידואציה המסתיים ב'לידה מחדש'.  

הפרק הפרשני האחרון של געגוע אל המוחלט יציע ניתוח של הטקסט - 'חיים שאחרי המוות' הכלול באוטוביוגרפיה של יונג. חלקו הראשון של הפרק יתמקד בגבולות השפה ובניסיון היונגיאני לנסח מתודה שתאפשר לומר 'משהו' על הבלתי ניתן לתמלול; הטקסט הפרשני יבחן היגדים ואמירות מתוך 'חיים שאחרי המוות' לאור תפיסת המוות והאלמוות של לוינס, דרידה וויטגנשטיין שמשנתם שזורה בהמשגות ומינוחים השאובים או מושפעים מהפנומנולוגיה. חלקו השני של הפרק יביט ב'מיתוס המוות' המתגלם בדימויים ובסמלים המופיעים בחלומותיו של הסובייקט ככלל ובאלה של יונג בפרט; חלק זה יציג מבוא קצר המסכם את גישתו של יונג לפרשנות חלומות השונה במהותה מזו של פרויד, יקשור בין המתודה הפרשנית של יונג לחלום לבין האינטואיציה הפנומנולוגית, ויציע ניתוח לחלומות שבחר יונג לצרף ל'חיים שאחרי המוות'; הניתוח הפרשני ל'חלומות המוות' של הטקסט היונגיאני יתחלק לשניים: חלקה האחד של הפרשנות יתמקד בחלומות הפרוספקטיביים שלשיטתו של יונג מספרים לחולם על העומד להתרחש; חלקו האחר של הדיון ב'חלומות המוות' יציג ויבחן את התובנה היונגיאנית לפיה המתים הקונקרטיים המופיעים בחלומות מבקשים ללמוד מן החיים (The Living) על התפתחותה של התודעה האנושית.   

   הפרק המסכם - פרק הדיון יציע מבט אינטגרטיבי על תפיסת המוות והאלמוות של יונג כפי שזו מתגלמת בטקסטים השונים שנבחנו ופורשו לאורכו של המחקר כולו. בראשיתו של פרק זה יוּסרו – באופן חלקי וזמני – הסוגריים של האפוכה הפנומנולוגי ועמדתו של יונג תיבחן משתי נקודות מבט: האחת, אינטואיטיבית והאחרת, רציונלית. בתום פרישתן של המסקנות ההרמנויטיות - פנומנולוגיות הנובעות מהטקסטים עצמם והפרשנויות הנלוות להם, תוצגנה המסקנות הקליניות הנסמכות ברובן על המחקר הטקסטואלי.   

 

מצורף קישור לספר באתר הוצאת ׳כרמל׳:  

https://carmelph.co.il/book/longing-for-the-absolute/

 

 

 

 

   

 

 

 

 

מדוע כאשר אנחנו קוראים שיר אנו מרגישים לעתים שהוא מדבר את הרגשות הכמוסים ביותר שלנו, אלו שלא ידענו אולי לקרוא להם בשם בעצמנו? ובקריאת סיפור ילדים אנחנו כמו חוזרים למצבים רגשיים שחווינו בילדוּת, אבל הפעם מעמדה רגשית אחרת, כזאת שמחזיקה בתוכה גם את הילדים שהיינו וגם את המבוגרים שהפכנו להיות? וכאשר אנחנו כותבים – נוצר חיבור לחלקים האותנטיים והראשוניים ביותר של נפשנו?

שאלות אלו זוכות למחקר פסיכואנליטי-ספרותי מעמיק בספר חלוצי זה בתחום הביבליותרפיה המציע לראשונה התבוננות על כוחה המרפא של הספרות לפי חלוקה ז'אנרית.

הספר מתחקה אחר הדרכים השונות שבהן פועלות על הנפש שפת השירה, ספרות ילדים המשמשת לטיפול במבוגרים וכתיבה יצירתית במסגרת הטיפול, תוך קישור כל אחת מהקטגוריות הללו למבנה עומק פסיכולוגי אשר עומד, לטענת המחברת, בבסיסן.

אפיון חדשני זה, המבוסס על הגותם של אנליטיקאים ופילוסופים, כגון ויניקוט, ביון, אוגדן, לאקאן, קריסטבה, ויטגנשטיין ואחרים, מחדד את איכויותיה הטיפוליות הייחודיות של כל אחת מהקטגוריות הנידונות בספר, ומאפשר למטפלים בחירה מושכלת ביניהן. התנועה בין הקטגוריות הללו עשויה לתרום למגע עם חלקי נפש שונים אצל מטופלים, לתהליכי שינוי ולשיח טיפולי חי ויצירתי.

יצירות משל דליה רביקוביץ, תרצה אתר, חדוה הרכבי, נורית זרחי, אלחנדרה פיסארניק ועוד זוכות לניתוח מרתק לאור ההמשגות שמציעה המחברת באשר למפגש עם שירה ועם ספרות ילדים במצבים נפשיים שונים. ניתוח הראיונות שקיימה עם סופרים ומשוררים ישראלים – וביניהם יהודית קציר, אסתי ג. חיים, רוני סומק ונורית זרחי – מאפשר הבנה ייחודית ונדירה של התהליכים הרגשיים שמכוננת הכתיבה.

הספר הנו חגיגה של ממש לאוהבי הספרות, לאנשי טיפול ולמבקשים לפענח את נפלאות השפעותיה המרפאות של ספרות על הנפש.

                                                              *

ד"ר ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. את עבודת הדוקטורט שעליה מבוסס ספר זה כתבה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות –  באוניברסיטת בר אילן. מלמדת קורסי ביבליותרפיה למטפלים, מנחה קבוצות ביבליותרפיה וסדנאות כתיבה ומטפלת בקליניקה פרטית בתל-אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), "שֹמה והולכת" (קשב לשירה, 2012) וספר בפרוזה פיוטית: "נַנִּינָה" (אבן חושן, 2015).

הספר בוחן את פעולת העדות מבחינה פילוסופית, סיפרותית ופסיכואנליטית. בספרה טוענת ד"ר ציפי רוזנברג כי בשדה הטיפולי נוצר קשר גורדי בין עדות לטראומה. בספר היא מבקשת להזיז את צילה של הטראומה ולבחון את תפקידיה החשובים בחיינו בכלל ובהליך הטיפולי בפרט.

ציפי בוגרת התכנית לפרשנות ותרבות, ספרה המבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ. אבי שגיא וד״ר ענר גוברין, יצא לאור בהוצאת כרמל.

מילים יכולות לבטא את רגשותינו, אך לרוב הן מחטיאות. אולי משום כך, דווקא מה שאינו בר־ביטוי הוא כוח מניע מרכזי בנפשנו. הוא מעצב את הדיבור, אך גם קובע את גבולותיו. “הבלתי ניתן להיאמר / מכרסם / בכל המילים”, כתב טוביה ריבנר.

כיצד הרגש מעצב את קו הגבול הזה, שבין הלא מדובר למדובר? לפעמים סוד יקר נשמר כדבר פרטי ואישי, שאי אפשר למוסרו במילים; לפעמים שקר מסוכן מוסתר כדבר איום, שעלול לגרום להתמוטטות אם יתגלה; לפעמים חווייה לא מומשגת מנסה לפרוץ כביטוי מילולי, אך עדיין אינה יודעת כיצד. פסיכואנליזה וספרות הילדים מתרחשות במרחב שבין מה שאפשר להגיד במילים ובין מה שאי אפשר. ספר זה דן במרחב זה, ומציג את המושג “ייצוג פרדוקסלי” כדי להסביר כיצד חווייה ורגש לא מילוליים מצליחים בו־זמנית לחשוף את עצמם מייד בשפה ולהישאר לעד בלי אפשרות של המשגה מילולית.

בספרה, ד"ר תאיר כספי מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של קליין, ויניקוט ואוגדן, תוך כדי כך שהיא בוחנת את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו, אלא טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

ד"ר תאיר כספי, בוגרת ומורה בתוכנית לפרשות ותרבות.  

הספר פורסם בהוצאה לאור - רסלינג

ד״ר רחל גוטרמן פיתחה את מודל הסינותרפיה כשיטה חדשנית העושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה, ומסייעת בעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן, שהן קיומיות ונוגעות באושיות העמוקות ביותר בחיי הנפש.

הטענה בספר היא כי שורטטו אמנם תיאוריות שונות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת לא הכניסה לחדר הטיפולים את ה״שלישי״, הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם, שנציגיו באים מהתחום הפילוסופי והקליני-פסיכואנליטי, מובילה את האדם לבחור בחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצה לחיקם.

ספרה  יצא לאור בהוצאת כרמל בסידרת "פרשנות ותרבות". הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ׳ אבי שגיא וד״ר ענר גוברין.

מחבר: ענת חן

אל תמהרו להפוך את הספר. הסתכלו שוב בחבורת הנערות הרוקדות על הכריכה הקדמית. מתוך הגדה עתיקה מימי הביניים יוצאות המחוללות, אוחזות ידיים, מנגנות, שקועות בעולמן הפרטי. מי הן? מה הן חוגגות? מדוע הן רוקדות לבדן ללא גברים או בני זוג? האם הן נשואות? אולי רווקות? השמלות ארוכות וצמודות, מבליטות את הגוף. כפות רגליים קטנות מבצבצות בצעדי ריקוד קלים. שיער הראש ארוך וגלוי. אין רקע או נוף. לא שמים, לא ים או מדבר. רק הן ואנחנו הצופים.

נשים אלו מייצגות את האופן שבו התפתחה האמנות במהלך מאות שנים מהעת העתיקה עד המצאת הדפוס: כאיורים המלווים טקסט קדוש בכתבי יד. ספר זה מבקש לחשוף בפני הקוראים את דרכי ההבנה והפרשנות של הייצוג הנשי דרך טקסטים חזותיים. מתוך הספר עולה משמעות ברורה ובהירה לדימוי האישה בתרבות – אז והיום. 70 האיורים הנידונים בספר שופכים אור על עמדות ותפיסות עולם ביחס לאישה הקיימים גם בימינו ובאים לידי ביטוי באופן שבו מתוארות נשים בתקשורת, במדיה החזותית, בפרסומות ובתוצרים תרבותיים נוספים. לא ניתן להבין סטריאוטיפים מגדריים המקיפים אותנו כיום בלי לרדת לשורשי הייצוג הנשי המתחיל עם הופעת האמנות הדתית בבתי התפילה ובכתבי היד המאוירים בימי הביניים.

ספר זה מבקש לבדוק את אפשרות כינונה של תאוריה אסתטית חדשה למוצר הצריכה המעוצב, תאוריה שמביאה בחשבון את זמנה ומנסה לפתוח את שדה המחקר האסתטי למפגש ודיאלוג עם שדה התרבות.
זהו הספר הראשון בשפה העברית העוסק בפילוסופיה ובאסתטיקה של העיצוב תוך דיון ודיאלוג עם הכותבים העכשוויים והמרכזיים בתחום האסתטיקה. הספר מבקש לבדוק האם המסגרת הנאו-קאנטיאנית של המחקר באסתטיקה העכשווית מתאימה לחקירה של נושא העיצוב ומוצרי הצריכה, האם היא רלוונטית והאם היא משאירה מקום לתרבות, ואם כן כיצד? כמו כן פותח הספר דיון על החיקוי (imitation), על יופי פונקציונלי ויופי מוסרי, ודן בטבעם לאור תרבות הצריכה.

מחבר: ענת בוצר

הפרק הראשון בספר צמצם התשוקה נפתח ב"תיאור מקרה", אך לא המטופלת ולא "המקרה" נחשפים מולנו בספר – אלא מקומה של התשוקה העומדת במרכז יחסיהם של המטפל והמטופל בפסיכותרפיה, כמו גם ביחסי הצלם והאוביקט המצולם. במהלך הספר שלפנינו בוצר מושיבה על כורסת המטופל שורה של כוחות יצירתיים: הבמאים פליני וצ'פלין; האמניות סיגלית לנדאו ופאטי צ'אנג; תיאורטיקנים של הפסיכואנליזה כמו פרויד, יונג, לאקאן ולוס איריגארי; נרקיסוס ואכוֹ מהמיתולוגיה היוונית והנזיר בסיפור התלמודי על שמעון הצדיק. כל אלה, וגם בוצר עצמה כמטפלת וכאמנית, מייצגים ומשקפים ביצירה זו את אנרגיית התשוקה העומדת במרכז הספר ומניעה אותו.

והנה, התשוקה עצמה, המתעוררת ביצירה, בפסיכותרפיה ובתהליך הצילום, יושבת על ספת הטיפולים. התשוקה ועמה ביטוייה הגופניים, החושיים והיצירתיים – הקול, המבט, האור, העור, האיווי, הכמיהה. את כל אלה דולה בוצר ביצירתיות ובתשוקה מתוך עולם הפסיכותרפיה, הקולנוע, האמנות והצילום, כמו גם מתוך עולם ההגות, המיסטיקה היהודית והסמלים המיתולוגיים.