עבודות דוקטורט שנכתבו בתכנית ויצאו לאור כספרים:

הספר שואל מהו סגנון מנקודת מבטה של הפילוסופיה שעניינה פרשנות. במוקד העיון נמצאת ההגות של הפילוסוף האנס גאורג גאדמר (Gadamer 2002-1900), ועוגניה בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. הסגנון, כנושא, מבורר מבעד לכתביו של גאדמר, ובעיקר ספרו 'אמת ומתודה' (1960), והמסה 'מעשה האמנות במילה ובדימוי' (1990). לצורך הבירור, המחבר חובב רשלבך נעזר גם בהגותו הפנומנולוגית של הפילוסוף הישראלי צבי בראון ומראה שבתשתית ההוראה הגאדמריאנית על אודות 'ההבנה האנושית' נמצאת מחשבת הסגנון, כ'אופן הבנה'. בלב הבירור רשלבך מתווה סכימה שמציגה מרכיבים אפשריים של תימת הסגנון לצד מנגנונים אפשריים של תפקוד התודעה.

מה מאפשר תרגום של אפקט או התמרה של ייצוג דחפי לשפה ולמערכת סימבולית? מה מאפשר הבנה ותרגום של מטפל את תודעתו של המטופל? מהם המפתחות שיש בידי המטפל או המטופל להתייחסות לתהליכים מנטליים בכלל ולא מודעים בפרט המתרחשים בנפש? כיצד מתגברת הפסיכואנליזה על שונות תרבותית בין מטפל למטופל? אילו מודלים תרגומיים מובלעים בכל הגות פסיכואנליטית העוסקת בהבנת נפש? – אלו חלק מהשאלות שהיוו בסיס לכתיבת המחקר של ספר זה. שאלות מעשיות אלו נוגעות באופן ישיר לאופן שבו פועל מנגנון התרגום בתודעתנו.


*ספר זה רואה אור בסדרת "נרקיסוס" בעריכת פרופ' ענר גוברין.

 

המסתורין שאופף את שאלת הישרדותה של הנפש האנושית או חלקים ממנה לאחר מותו של הגוף־החי העסיק את הפילוסופיה והתיאולוגיה מאז ומעולם. שאלה זו, שלמעשה מהדהדת את יחסו של הסובייקט לנצחי ולאלוהי, נעדרה כמעט לחלוטין מן ההגות הפסיכואנליטית, וכך האפשרות לשלבה בפסיכותרפיה ובמחקר נותרה למעשה מחוץ לשיח המחקרי והטיפולי. געגוע אל המוחלט מזמין את הקורא לאודיסאה אל נבכי כתיבתו האֶקלֶקטית של קרל גוסטב יונג על תחייה, לידה מחדש, והחיים שאחרי המוות. הטקסטים היונגיאניים – ששורשיהם נטועים בתחומי דעת ותרבויות תבל מגוּונות (גנוסטיקה, אלכימיה, הינדואיזם, בודהיזם, סופיזם ועוד) – נבחנים ומפורשים באמצעות אידאות ומושגים שהתנסחו תוך עיצוב הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ובהשראת "התופעות הרוויות" של ז'אן־לוק מריון. בתום הדיון התיאורטי-תמטי במסה, תיבחן שאלת הרלוונטיות היישומית-קלינית של אידאת האלמוות היונגיאנית לטיפול הפסיכואנליטי במאה ה־21. ד"ר רועי ששון הוא מטפל באמנויות ופסיכותרפיסט. בוגר אוניברסיטת לסלי, בית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית של סמינר הקיבוצים, והתוכנית לדוקטורט של המחלקה לפרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות של אוניברסיטת בר־אילן.

"הקריאה בגוף פוגש שפה של אמיר קלוגמן היא עשירה ומרתקת. יהנו ממנה הן העוסקים בתחומי הטיפול והן קוראיו הנאמנים של גרוסמן. אולם לא רק אלו, שכן ספרו של קלוגמן עוסק בשאלות חשובות ובסיסיות ביחס לקיום האנושי, בפרט לקיום הגופני-שפתי של בני האדם, שאלות שנוגעות לכל אחת ואחד מאיתנו גם אם אינן מעסיקות אותנו באופן מודע ביום-יום".

פרופ׳ ענר גוברין, עורך סדרת ״נרקיסוס״

כבר במפגשיו הראשונים עם ההיסטריה פרויד גילה שהגוף מְדַבֵּר, אבל גם עתה, יותר ממאה ועשרים שנה מאז הולדת הפסיכואנליזה, הגוף המדבר ממשיך להיות תעלומה לא מפוענחת, מציב חידות ושאלות עם כל מקרה בקליניקה, עם כל אירוע בגוף; שכן הגוף מדבר, אבל שפתו אינה השפה הכללית המקובלת, אלא שפה פרטית, לפחות במובנים מסוימים שניסח ז׳אק לאקאן – כל אחד והגוף המדבר שלו, כל אחד והאופן שבו גופו פוגש את השפה.

סיפוריו של דויד גרוסמן עוזרים לקרוא מחדש את מה שפסיכואנליטיקאים נתקלים בו בקליניקה מדי יום, להאיר ולחדד את גילוייה של הפסיכואנליזה ביחס לגוף: מה מאפיין את הגוף המדבר? היכן הוא ממוקם ובאיזה מובן הוא מדבר? מה ניתן לומר על אותו רגע חמקמק של מפגש בין גוף לשפה? דמויותיו של גרוסמן מדברות בשלל שפות פרטיות שאליהן מתלווים מופעים ייחודיים וחריגים של הגוף: השפה מאבדת את מאפייניה התקשורתיים, מקבלת ממד חומרי, ומנגד הגוף משתחרר ממהותו הפיזיולוגית והופך למצע חי ורוחש של משמעות ודיבור.

ציר השפה הפרטית נחקר באמצעות רעיונות משדה הפילוסופיה של הלשון, בעיקר של ויטגנשטיין, וציר הגוף המדבר מטופל באמצעות הפסיכואנליזה של פרויד ולאקאן. ובתווך – הרָץ, מומיק, אהרון, ברונו, האיש ההולך ועוד – גיבוריו של גרוסמן שממחישים במלוא מובן הגוף את הרעיון ש״זה שיש לו גוף הוא בעל מום״.

גוף פוגש שפה הוא פרסום ראשון של מחקר מקיף על מכלול יצירתו של גרוסמן.

ד״ר אמיר קלוגמן הוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה (GIEP-NLS), מעורכי ״פולמוס בישראל״ – כתב עת דיגיטלי לפסיכואנליזה ופוליטיקה מקומית. קלוגמן מרבה לכתוב על הקשר בין פסיכואנליזה וספרות.

מדוע כאשר אנחנו קוראים שיר אנו מרגישים לעתים שהוא מדבר את הרגשות הכמוסים ביותר שלנו, אלו שלא ידענו אולי לקרוא להם בשם בעצמנו? ובקריאת סיפור ילדים אנחנו כמו חוזרים למצבים רגשיים שחווינו בילדוּת, אבל הפעם מעמדה רגשית אחרת, כזאת שמחזיקה בתוכה גם את הילדים שהיינו וגם את המבוגרים שהפכנו להיות? וכאשר אנחנו כותבים — נוצר חיבור לחלקים האותנטיים והראשוניים ביותר של נפשנו?

שאלות אלו זוכות למחקר פסיכואנליטי־ספרותי מעמיק בספר חלוצי זה בתחום הביבליותרפיה המציע לראשונה התבוננות על כוחה המרפא של הספרות לפי חלוקה ז'אנרית.

הספר מתחקה אחר הדרכים השונות שבהן פועלות על הנפש שפת השירה, ספרות ילדים המשמשת לטיפול במבוגרים וכתיבה יצירתית במסגרת הטיפול, תוך קישור כל אחת מהקטגוריות הללו למבנה עומק פסיכולוגי אשר עומד, לטענת המחברת, בבסיסן. אפיון חדשני זה, המבוסס על הגותם של אנליטיקאים ופילוסופים, כגון ויניקוט, ביון, אוגדן, לאקאן, קריסטבה, ויטגנשטיין ואחרים, מחדד את איכויותיה הטיפוליות הייחודיות של כל אחת מהקטגוריות הנידונות בספר, ומאפשר למטפלים בחירה מושכלת ביניהן. התנועה בין הקטגוריות הללו עשויה לתרום למגע עם חלקי נפש שונים אצל מטופלים, לתהליכי שינוי ולשיח טיפולי חי ויצירתי.

יצירות משל דליה רביקוביץ, תרצה אתר, חדוה הרכבי, נורית זרחי, אלחנדרה פיסארניק ועוד זוכות לניתוח מרתק לאור ההמשגות שמציעה המחברת באשר למפגש עם שירה ועם ספרות ילדים במצבים נפשיים שונים. ניתוח הראיונות שקיימה עם סופרים ומשוררים ישראלים — וביניהם יהודית קציר, אסתי ג. חיים, רוני סומק ונורית זרחי — מאפשר הבנה ייחודית ונדירה של התהליכים הרגשיים שמכוננת הכתיבה. הספר הנו חגיגה של ממש לאוהבי הספרות, לאנשי טיפול ולמבקשים לפענח את נפלאות השפעותיה המרפאות של ספרות על הנפש.                                                              *

ד"ר ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. את עבודת הדוקטורט שעליה מבוסס ספר זה כתבה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות –  באוניברסיטת בר אילן. מלמדת קורסי ביבליותרפיה למטפלים, מנחה קבוצות ביבליותרפיה וסדנאות כתיבה ומטפלת בקליניקה פרטית בתל-אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), "שֹמה והולכת" (קשב לשירה, 2012) וספר בפרוזה פיוטית: "נַנִּינָה" (אבן חושן, 2015).

ד״ר רחל גוטרמן פיתחה את מודל הסינותרפיה כשיטה חדשנית העושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה, ומסייעת בעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן, שהן קיומיות ונוגעות באושיות העמוקות ביותר בחיי הנפש.

הטענה בספר היא כי שורטטו אמנם תיאוריות שונות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת לא הכניסה לחדר הטיפולים את ה״שלישי״, הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם, שנציגיו באים מהתחום הפילוסופי והקליני-פסיכואנליטי, מובילה את האדם לבחור בחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצה לחיקם.

ספרה  יצא לאור בהוצאת כרמל בסידרת "פרשנות ותרבות". הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ׳ אבי שגיא וד״ר ענר גוברין.

בספרה, ד"ר תאיר כספי מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של קליין, ויניקוט ואוגדן, תוך כדי כך שהיא בוחנת את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו, אלא טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

ד"ר תאיר כספי, בוגרת ומורה בתוכנית לפרשות ותרבות.  

הספר פורסם בהוצאה לאור - רסלינג

הספר בוחן את פעולת העדות מבחינה פילוסופית, סיפרותית ופסיכואנליטית. בספרה טוענת ד"ר ציפי רוזנברג כי בשדה הטיפולי נוצר קשר גורדי בין עדות לטראומה. בספר היא מבקשת להזיז את צילה של הטראומה ולבחון את תפקידיה החשובים בחיינו בכלל ובהליך הטיפולי בפרט.

ציפי בוגרת התכנית לפרשנות ותרבות, ספרה המבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ. אבי שגיא וד״ר ענר גוברין, יצא לאור בהוצאת כרמל.

מילים יכולות לבטא את רגשותינו, אך לרוב הן מחטיאות. אולי משום כך, דווקא מה שאינו בר־ביטוי הוא כוח מניע מרכזי בנפשנו. הוא מעצב את הדיבור, אך גם קובע את גבולותיו. “הבלתי ניתן להיאמר / מכרסם / בכל המילים”, כתב טוביה ריבנר.

כיצד הרגש מעצב את קו הגבול הזה, שבין הלא מדובר למדובר? לפעמים סוד יקר נשמר כדבר פרטי ואישי, שאי אפשר למוסרו במילים; לפעמים שקר מסוכן מוסתר כדבר איום, שעלול לגרום להתמוטטות אם יתגלה; לפעמים חווייה לא מומשגת מנסה לפרוץ כביטוי מילולי, אך עדיין אינה יודעת כיצד. פסיכואנליזה וספרות הילדים מתרחשות במרחב שבין מה שאפשר להגיד במילים ובין מה שאי אפשר. ספר זה דן במרחב זה, ומציג את המושג “ייצוג פרדוקסלי” כדי להסביר כיצד חווייה ורגש לא מילוליים מצליחים בו־זמנית לחשוף את עצמם מייד בשפה ולהישאר לעד בלי אפשרות של המשגה מילולית.

ספר זה מבקש לבדוק את אפשרות כינונה של תאוריה אסתטית חדשה למוצר הצריכה המעוצב, תאוריה שמביאה בחשבון את זמנה ומנסה לפתוח את שדה המחקר האסתטי למפגש ודיאלוג עם שדה התרבות.
זהו הספר הראשון בשפה העברית העוסק בפילוסופיה ובאסתטיקה של העיצוב תוך דיון ודיאלוג עם הכותבים העכשוויים והמרכזיים בתחום האסתטיקה. הספר מבקש לבדוק האם המסגרת הנאו-קאנטיאנית של המחקר באסתטיקה העכשווית מתאימה לחקירה של נושא העיצוב ומוצרי הצריכה, האם היא רלוונטית והאם היא משאירה מקום לתרבות, ואם כן כיצד? כמו כן פותח הספר דיון על החיקוי (imitation), על יופי פונקציונלי ויופי מוסרי, ודן בטבעם לאור תרבות הצריכה.