החיים ראויים לחיות אותם

אחד מקורסי היסוד בתכנית הוא הקורס שאתה מלמד, ״מבוא לתיאוריות ביקורתיות״,  אשר עוסק לא מעט באסכולת פרנקפורט. האם לדעתך סטודנטים שלמדו את הקורס הזה ימצאו עניין בכנס?
 
בוודאי. הכנס מציג מניפה הרבה יותר רחבה מהקורס, הקורס הוא קורס מבוא ומטבעו הוא לא מכסה הכל. בכנס המרצים מתמקדים בעניין מסויים יותר לעומק. אחת ההרצאות למשל היא הרצאה של פרופ׳ מיכל בן חורין על אדורנו והאסתטיקה, ״אחרי האסון: לשאלת היצירה בעקבות אדורנו״, נושא שאני כמעט לא נוגע בו בקורס והוא מרכזי מאוד אצל אדורנו. ההרצאה של פרופ׳ פיני איפרגן, על ״הורקהיימר ו׳הפוביה מאנתרופולוגיה׳״, עוסקת בביקורת של הורקהיימר על עמדה פילוסופית אחרת, פחות מוכרת בארץ, שהורקהיימר זיהה כשמרנית ושהוויכוח עימה נמשך באמצעות אדורנו אחרי המלחמה, ואחר כך הברמאס. אלה נושאים שלא מגיעים אליהם בקורס. 

מעבר לכך, הכנס מתייחס גם למה קרה עם אסכולת פרנקפורט בהמשך וכיום, ותהיה גם התייחסות למציאות הישראלית העכשווית, למשל הרצאתו של פרופ׳ ז׳וז׳ה ברונר, ״הישראלי החד-ממדי - ביקורת התודעה היהודית המאושרת (בעקבות הרברט מרקוזה)״. במובן הזה הכנס נותן אפשרות לשמוע מכלי ראשון חוקרים שמכירים היטב את ההגות הזאת ושמנסים להשתמש בה כדי להבין את המציאות שסביבנו. אין הרבה חוקרים ישראלים שעוסקים באסכולת פרנקפורט, לכן הכנס מצומצם יחסית בהיקף שלו. ההתקבלות של האסכולה בישראל תמיד הייתה בעייתית, חלק מזה קשור בכך שכמרקסיסטים, גם אם לא דוגמטיים, הם לא היו ציוניים. מי שלמד את הקורס מכיר את הדמויות הפועלות ואמורה להיות לו אחיזה מסויימת במושגים הבסיסיים ולכן זה מאוד ירחיב עבורו את מה שאפשר לעשות. זו הזדמנות להעמיק.

אתה מתאר כי ההתעניינות באקדמיה הישראלית בהגות של אסכולת פרנקפורט לאורך השנים לא הייתה רבה. איך אירע המפגש הראשוני שלך עם ההגות של אסכולת פרנקפורט?

נחשפתי אליהם במהלך הלימודים לתואר הראשון בפילוסופיה באופן די מקרי. התחלתי ללמוד ב 1994 וראיתי באקדמון את אסופת המאמרים ״אסכולת פרנקפורט (מבחר)״ שבדיוק פורסמה בעברית שנה לפני כן ב״ספרית פועלים״, וקניתי אותה. בשנה השנייה או השלישית ללימודים הייתי צריך לכתוב עבודה, אני חושב שזה היה קורס על הגל, וההרצאה של הורקהיימר על תיאוריה מסורתית וביקורתית תפסה אותי. אמרתי ״טוב, נלביש את זה על זה״, לא הבנתי כלום במרקסיזם והתחלתי לנסות לפצח את זה.

מה גרם לך להעמיק בהם עוד לאורך השנים?

הייתי המתרגל הראשון בלימודי פכ״ם באוניברסיטה העברית ובחיפוש אחר טקסטים פילוסופיים שיהיו רלוונטיים עבור הסטודנטים והסטודנטיות התלהבתי מ״האדם החד מימדי״, זו הייתה מחשבה שנראתה לי לחלוטין מחוץ לקופסה. אף אחד לא אמר לי כאלה דברים. הרעיון שפילוסופיה יכולה להיות מעורבת חברתית, ולא באיזה מבט מאוד מרוחק - זה מאוד הלהיב אותי. אני חושב שתמיד יש שמה איזה שילוב של מבט דיאגנוסטי מאוד מאוד חד ותביעה להיות קרוב ככל האפשר למה שקורה, למציאות.

אחת התרומות המרכזיות של אסכולת פרנקפורט היא בהנחת תשתית יסוד ללימודי תרבות, כלומר לא רק בפיתוח מושגים פילוסופיים, אלא כמו שאתה אומר, במגע ישיר עם תופעות במציאות. איך היית מאפיין את מחקר התרבות שלהם? 

מה שמוצא חן בעיניי כל כך בהגות שלהם זה שהם באמת חושבים שצריך לקחת ברצינות תופעות תרבותיות, מסרטים מצויירים ועד אופרות. הם מראים שאין דבר שהוא מנותק מאיזה שהן דינמיקות חברתיות שגורמות לנו לחשוב כך או אחרת. לפתוח טלויזיה בבית ולהיזרק על הספה זו לא פעולה תמימה. לא מה שמראים לך בטלוויזיה ולא זה שאתה עושה את זה מדי יום. ולדעתי הם גורמים לך להבין שהתופעה הזאת שאתה נזרק מול הטלוויזיה ואין לך כוח, היא לא מובנת מאליה. שאתה צריך לשאול את עצמך ״למה אני צריך לראות טלויזיה?״ או ״למה הטלוויזיה נשארת דלוקה בזמן שאף אחד לא צופה?״ או ״למה בכל חדרי ההמתנה יש טלויזיה פתוחה כל הזמן, איפה שפעם היו לך מגזינים?״ אלו דברים שצריך לשאול. 

זה מדהים כמה הדברים שאדורנו כתב והבחין בהם בנוגע לטלוויזיה, כשהמכשיר עצמו היה אחר, ההפצה הייתה אחרת התכנים של התוכניות היו אחרות הפרסומות היו אחרות, והוא ראה כמעט הכול. אני לא יודע מה יהיה בעוד שנים ואני מניח שאנחנו גם ניפטר מהמכשיר הזה ונראה במשקפיים או במשהו עתידני אחר, אבל אני מניח שלפחות חלק מהכלים שהוא סיפק, עדיין יהיו רלוונטיים. 

את הכנס אירגנת, כחלק משורה של כנסים באקדמיה ברחבי העולם, לציון 100 שנים להקמת המכון החברתי של אסכולת פרנקפורט. 100 שנים זה לא מעט זמן ביחס למחקר חברתי. האם לדעתך מדובר בכנס שנועד בעיקר כדי להוקיר את האבות המייסדים של התיאוריה הביקורתית או שאתה מוצא שהגותם עדיין יכולה לסייע בהבנת המציאות העכשווית, על אף מרחק הזמן?

מה שתמיד מדהים אותי באסכולת פרנקפורט זה כמה הדברים שלהם צצים ועולים שוב ושוב. זה תמיד נכון בפילוסופיה ששום דבר לא באמת מתיישן במובן הזה שבעוד עשר, עשרים, שלושים שנה יש נסיבות שבהן עמדה שנראית מיושנת חלוטין תהפוך שוב לרלוונטית. אצל אסכולת פרנקפורט זה הפוך – כשאני מגיע לנקודה שאני שואל את עצמי ״טוב מה יש לדבר על זה שוב?״ – המציאות פשוט לא נותנת לזה מנוח. קח לדוגמה את המחקרים שהם עשו בנוגע לאנטישמיות. הם היו חלוצים בחקר האנטישמיות אחרי מלחמת העולם השנייה. המחקרים שלהם היו תחת הרעיון של ״אישיות סמכותנית״. מאז שטראמפ נבחר בארה״ב הוציאו מחדש את המחקרים האלו, 900 עמודים של מחקרים נוקדניים על העמדות של פועלים אמריקאיים בנוגע לכל מיני דברים. האופן שבו הם קלטו את הדבר הזה, של האישיות הסמכותנית, שזה לא בדיוק עניין דיקטטורי, המחשבה שלהם הייתה מספיק גמישה כדי לאתר תופעות, לשבת עליהן ולסמן אותן והם יצרני תובנות. אין הרבה הוגים כאלה.
 
בתחום לימודי התרבות כיום קיימת הטענה כי בחינת התופעות מבעד לפרספקטיבה של אסכולת פרנקפורט מובילה לעמדה אשר כמעט שוללת האפשרות לחירות אנושית. אני חושב למשל על ״המצאת היומיום״ של מישל דה סרטו, אך גם על הוגים אחרים במובן הזה. מה דעתך על כך?

כשאתה מסתכל מנקודת מבט של לימודי תרבות – הדבר האחרון שרצוי להגיד זה שהם ממצים את לימודי התרבות. מה שהם שמו לפתחנו זה לא לקבל את התופעות כנתון אלא לשאול על עצם קיומן. השאלה במחקר תרבות היא האם אתה בעצם מוותר לחלוטין על גישה ביקורתית. נקודת המבט של אסכולת פרנקפורט היא לא רגישה מספיק למיקרו התנגדויות, היא מציעה פרספקטיבה חברתית רחבה. שאלות כאלה יש להן מקום – יש להן ביטוי עוד לפני כן בסוציולוגיה, האם אנחנו מסתכלים על החברה בגדול או על התנועות הקטנות? – אסכולת פרנקפורט זה ביקורת של החברה בגדול. יש טעם להשלים את זה על ידי ההתבוננות היותר לוקאלית או פרטיקולרית. ובכל זאת, כדאי להיזהר ממחקר שמתעלם מההיבט הביקורתי לגמרי. השאלות שהם מעלים נוגעות בחירות שלנו, בשאלה איך אנחנו יודעים בעצם מה אנחנו רוצים? האם הרצון שלנו מעוצב מראש לרצות דברים כאלה ואחרים? 
 
מה דעתך על הנופך הפסימי לעתים של הגותם של חברי אסכולת פרנקפורט?

צריך לזכור שאצלם העניין הוא לא ״ביקורת לשם הביקורת״ – אלא איך אתה בעצם מפנה לך מרחב לחירות המחשבה. הטענה היא שתחמו לך את החשיבה ושכדי לראות את זה אתה צריך להיות מחוץ לזה לרגע. הביקורת היא כדי לנסות ולראות איך יכול להיות יותר טוב במובנים אנושיים – הכול יושב על טענה בסיסית לפיה ״החיים ראויים לחיות אותם״. נוטים לראות אותם כ״חמוצים״, אני חושב שזה ממש הפוך – הם מלאי תקווה.

לתוכניית הכנס לחצו כאן