מן ה׳קליפה׳ אל ה׳גרעין׳: פנומנולוגיה של משמעות באדריכלות - ד״ר יעל קנטי-יפה.
מן ה'קליפה' אל ה'גרעין'
פנומנולוגיה של משמעות באדריכלות
חיבור לשם קבלת התואר 'דוקטור בפילוסופיה'
מאת
יעל קנטי-יפה
היחידה ללימודים בין-תחומיים
התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות
אוניברסיטת בר אילן
מוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, ישראל טבת ה'תשפ"ג
תקציר
האדריכלות, כפרופסיה וכתחום-דעת כאחד, איננה מתמצה בהצעת מעטפת יציבה, שימושית ויפה, מחסה משוכלל שהוא אובייקט גשמי גרידא. הגישה הרואה במשמעות תוצר לוואי אפשרי, המתקבל ומובן בשכבה החיצונית הנראית (הן מחוץ למבנה והן בתוכו), אותה אכנה ה'קליפה', מחוללת רדוקציה בעייתית לתחום האדריכלות על היבטיו הפרקטיים והמופשטים כאחד. בהיותה תופעה אנושית רבת מופעים, האדריכלות טומנת בחובה מכלול של משמעויות שהשפעותיהן מרחיקות לכת על אופני הקיום האנושי בכלל.
היבט המשמעות באדריכלות הוא היבט יסודי, אשר יש לשקם את מקומו הן בשיח האדריכלות והן בפרקטיקה האדריכלית. באמצעות המבט הפנומנולוגי יובן מושג המשמעות לא כאנלוגי למשמעות בשפה, אלא מתוך המופעים הריאליים עצמם של תופעת האדריכלות, זאת כמצוות הפנומנולוגיה "לחזור לדברים עצמם".[1]
המחקר יצביע על המשמעות כעל היסוד הנעלם, החומק מעין, הנמצא בתשתית האדריכלות כתופעה אנושית. הנחת המוצא של המחקר הינה כי משמעות באדריכלות אינה רק 'תוצר לואי' סימבולי, תרבותי או כמו-לשוני, החיצוני למעשה האדריכלי, אלא היא ה'גרעין' הפנימי שלה, 'גרעין משמעות' (Nucleus), המאפשר לתופעת האדריכלות להיתפס כפי שהיא נתפסת, כמו גם מאפשר לשכבות משמעות נוספות להתקיים בה, למשל שכבת המשמעות התרבותית-סימבולית, המאופיינת בזמניות, בגיוון רב ובקונטינגנטיות.[2] יסוד המשמעות הוא בבחינת ה'חתיכה החסרה' להבנת האדריכלות לא רק כתחום עיסוק או כאמנות יפה אלא קודם כל כתופעה אנושית מורכבת ומרובדת.
המחקר יציע מהלך מן התפיסה הרווחת של המשמעות באדריכלות, כמופיעה במישור ה'קליפה' החיצוני, לעבר 'גרעין המשמעות' של תופעת האדריכלות, אשר יובן כגרעין מהותי, איידטי. בקריאה לחזרה ל'גרעין המשמעות' הכוונה היא לחזור ליסודות האונטולוגיים של המעשה האדריכלי, הנמצאים בבסיס כל משמעות סימבולית, והם החלל וקהילת האדם. אדמונד הוסרל, אבי הפנומנולוגיה המודרנית, ראה בתפיסה הפנומנולוגית יישום של צו מוסרי והוא לתפוס את העולם כנושא משמעות.[3] לפיכך, זהו בעיני צו מוסרי להיות מודעים לאופנים בהם מתכוננות משמעויות באדריכלות, צו אשר מחייב אדריכלים, מתכננים, חוקרים ומשתמשים. יש להבין את מקצוע האדריכלות כמקצוע פוזיטיבי – בניית מבנים, שכונות וערים היא פעולה מחייבת, פעולה שיוצרת ישים בעולם. דמיטרי פורפיריוס מחזיר את הממד האנושי לאדריכלות באמירתו, המהדהדת את אריסטו, כי אדריכלות עניינה ביצירה של הטוב, ההגון והראוי.[4] זאת להבדיל מן הביקורתי, האירוני, הגחמני או השואף להעדר משמעות.
במהותה אדריכלות נוצרת ממשמעויות ויוצרת משמעויות. האדריכלות היא במובהק תופעה הרמנויטית, וככזו היא אינה תופעה ראשונית, אלא נתונה הן אפסיטמולוגית והן אונטולוגית במצב של 'בין לבין'. כל יצירה אדריכלית הנתפסת מבחינה צורנית או תפקודית כמקורית הינה אף היא בהכרח פרשנית. הסגנונות האדריכליים ההיסטוריים, כמו גם העיצובים האדריכליים האידיוסינקרטיים האופייניים לאדריכלות בת ימינו נמצאים כולם על הרצף ההיסטורי, באופק מה שהוסרל כינה 'עולם-החיים'. אדריכלים מוכשרים ובעלי שיעור קומה בינלאומי מלה-קורבוזיה (Le-Corbusier,1887-1965), ועד פיטר אייזנמן (Peter Eisenman, 1932), ברנאר צ'ומי (Bernard Tchumi, 1944) או זאהה חדיד, אשר היו מעוניינים לאורך המאה העשרים 'לבעוט בדלי' של מסורת החשיבה האדריכלית, הם בפועל שותפים ליצירתה המתהווה כל העת של מסורת זו.[5]
ניתן להבין את היצירה האדריכלית כמתאפיינת במעגליות הרמנויטית של הבנה ושל פרשנות, של יצירה ושל יצירה מחדש, מעגליות המאפיינת על פי מרטין היידגר את הקיום האנושי בכלל. אימוץ המבט ההרמנויטי על תופעת האדריכלות משמעו אימוץ נקודת מבט שאינה מבטלת את קיומן של עמימות ואף של סתירה, אלא מתבוננת בהם כמופעים של תופעת האדריכלות. המבט הפנומנולוגי והמבט ההרמנויטי שייכים להומניזם בשימן את הסובייקט התופס במרכז, ובהתמקדותן בפענוח של תופעות אנושיות. נקודת מבט אדריכלית הומניסטית היא זו אשר תופסת את האדם לא רק כיצור חי בעל צרכים, הזקוק למחסה, אלא בראש ובראשונה כעל יצור חברתי וצייד של משמעויות.
ההתבוננות הפנומנולוגית וההרמנויטית המוצעת במחקר זה תאפשר הבנה מחדש של ההיבטים הריאליים המעורבים באדריכלות כתופעה אנושית כמופעים של משמעות, אכן משמעות שהיא תולדה של המעשה האדריכלי. חקירת שאלת המשמעות באדריכלות תתבצע בשני מישורים המשתלבים זה בזה עם התקדמות החקירה: באמצעות ההתבוננות הפילוסופית הפנומנולוגית, אותה מכנה הוסרל 'התבוננות מהות', אשר אינה תלוית זמן ומקום,[6] ובאמצעות ההתבוננות ההרמנויטית אשר רואה בהיסטוריה ובמסורת את המפתח להבנה של תופעות אנושיות, ובהן תופעת האדריכלות.[7]
מבנה העבודה
המחקר מחולק לחמישה פרקים, הבאים לאחר פרק המבוא. הפרק הראשון פורס בקליפת אגוז את התגלעות סוגיית המשמעות בהיסטוריה של האדריכלות באלפיים השנים האחרונות. בפרק זה יוצג הקושי המלווה את תולדות התחום לקבוע את גבולותיו, את מטרותיו ותפקידיו, מצב אשר הגיע במחצית השנייה של המאה העשרים לכדי משבר, אותו אכנה משבר של משמעות. תחום האדריכלות, בדגש על תימת המשמעות, מוצג בפרק הראשון כמושאה של החקירה הפנומנולוגית, אך הסברים באשר להתפתחויות היסטוריות, רעיוניות וסגנוניות יוצגו ויוסברו בכל פרקי המחקר.
הפרק השני הוא אקספוזיציה לתורת הפנומנולוגיה ההוסרליאנית, על מושגי היסוד המכוננים שלה, בהם המחקר עושה שימוש הרמנויטי, תוך כדי הצגת הדברים, וזאת כדי להתבונן מחדש על האדריכלות כתופעה נושאת משמעויות. בפרק זה תוצג תורת השלם והחלקים כמנגנון המאפשר להבין את תופעת האדריכלות כתופעה מורכבת השייכת לשלם גדול ממנה, וכבעלת חלקים משותפים עם תופעות ותחומים אחרים. פרק זה דן בסוגיות פנומנולוגיות ובתרומתן לפענוח תופעת האדריכלות ככלל, ובהקשרי המשמעות שלה בפרט. בפרק זה מוצג 'גרעין המשמעות' כיסוד אונטולוגי של המשמעות באדריכלות.
הפרקים השלישי והרביעי מהווים חטיבה אחת ומציגים את תכונת הציבוריות ואת תכונת החלליות כ’גרעין’ האיידטי של תופעת המשמעות, ולכן כמקור הנביעה לכל מופע של משמעות. זהו ניתוח פנומנולוגי המהווה סינתזה מורכבת הן של התיאוריה האדריכלית והן של עקרונות פנומנולוגיים. הפרק השלישי כורך יחד את תפיסתו הפנומנולוגית של הוסרל במשבר המדעים, ובעיקר את תימת עולם-החיים, עם תפיסת מקור האדריכלות על פי ויטרוביוס, ותפיסתו של היידגר את מקורו של מעשה האמנות. פרק זה עניינו חשיפת היסוד הציבורי המהותי לתופעת האדריכלות. הפרק הרביעי עוסק בתימת החלל בר כיסוד המשלים של 'גרעין המשמעות'. בפרק זה אני קושרת את יסוד המשמעות באדריכלות נקשר עם יסוד הנוכחות המרחבית של גוף האדם בעולם. לשם כך אני נעזרת בפנומנולוגיה הן של הוסרל, והן של מרלו-פונטי ושל ז'אן-לוק מריון, כמו גם במושג ה'כורה' של אפלטון.
הפרק החמישי והאחרון מהווה קריאת כיוון להמשך חקירה של ההיבטים ההרמנויטיים שהחקירה הפנומנולוגית חשפה. הפרק מציג את היחסים המורכבים שבין צורה ומשמעות בתופעת האדריכלות. פרק זה מציג את היסודות הנתפסים כמהותיים ומופשטים באדריכלות כיסוד הצורני, כיסודות הרמנויטיים, כלומר תולדה של אופני מתן משמעות לחיים האנושיים, ולסביבת המחיה. בפרק זה מתחדדת ההבנה שהוצגה בפרק השלישי, כי אכן אדריכלות הינה תופעה ציבורית אשר הורתה בהסכמה ובשיתוף פעולה בין אנשים, ומציג את ראשוניותו וחשיבותו של המרחב הציבורי לאופנים בהם מתקבלת משמעות באדריכלות. בפרק זה תהליך התכנון האדריכלי מוצג כתהליך הרמנויטי, כמו גם אופני השימוש של האנשים במרחבים האדריכליים הציבוריים. ניתן להבין את אופני השימוש וההתנהלות של האדם במרחב המבונה כהרמנויטי, מאחר שהתנהלות זו היא בבחינת מתן משמעות, ובאותה מידה יש בידה אף להביא ליצירתן של משמעויות חדשות.
Abstract
Architecture, as both a profession and a discipline, is not limited to suggesting a stable, useful, and attractive casing, a sophisticated shelter that is merely a tangible object. The approach viewing meaning as a possible outcome achieved and understood in the external, visible layer (both outside and inside the structure) imposes a problematic reduction upon the field of architecture, with its practical and abstract aspects. As a multifaceted human phenomenon, architecture embodies a range of meanings with far-reaching implications for the modes of human existence in general.
The aspect of meaning in architecture is fundamental, and its position in both the architectural discourse and architectural practice should be rehabilitated. Through the phenomenological gaze, the concept of meaning will be understood as not being analogous to meaning in language, but as arising from the real appearances of the phenomenon of architecture, according to the phenomenological call “to return to the things themselves”.[1]
The study will indicate meaning as the missing element, escaping the gaze, which is at the foundation of architecture as a human phenomenon. The study’s starting point is that meaning in architecture is not just a symbolic “bi-product”, cultural or quasi-linguistic, external to the architectural act, but rather, it is its inner “nucleus”, the “meaning nucleus”, which enables architecture to be perceived as it is perceived, and also allows additional layers of meaning to exist within it, such as the layer of cultural-symbolical meaning, characterized by temporality, great variety, and contingency.[2] The element of meaning is the “missing piece” for understanding architecture not only as an occupation or an attractive art but first and foremost as a complex and layered human phenomenon.
The study indicates the “meaning nucleus” of the phenomenon of architecture as an essential, eidetic nucleus. The call to return to the meaning nucleus means returning to the ontological foundations of the architectural act, which are at the basis of any symbolic meaning, namely space and the human community. Edmund Husserl, the father of modern phenomenology, considered the perception of phenomenology as the application of a moral imperative to perceive the world as bearing meaning.[3] Thus, in my opinion, it is a moral imperative to be aware of the ways in which meanings are constituted in architecture, an imperative that applies to architects, planners, researchers, and users. The profession of architecture should be understood as a positive profession – constructing buildings, neighborhoods, and cities is a binding action, an action that creates existents in the world. Demetri Porphyrios re-establishes the human dimension of architecture in his saying, which echoes Aristotle, according to which architecture deals with creating the good, the decent, and the worthy.[4] This is in contrast to the critical, the ironic, the capricious, or aspiring to lack of meaning.
Architecture is essentially created from meanings and creates meanings. Architecture is explicitly a hermeneutic phenomenon, and as such is not a primary phenomenon, but exists both epistemologically and ontologically in an “in between” situation. Every architectural creation that is considered formally or functionally original is also necessarily hermeneutical. Historical architectural styles and also the idiosyncratic architectural designs typical of contemporary architecture are all on the historical spectrum with what Husserl termed “the life-world” on the horizon. Talented and internationally esteemed architects, from Le Corbusier and up to Peter Eisenman, Bernard Tschumi, or Zaha Hadid, who, throughout the twentieth century, sought to “kick the bucket” of the tradition of architectural thinking, are actually participants in the constantly forming creation of this tradition.[5]
Architectural creation can be understood as being characterized by hermeneutical circularity of understanding and interpretation, of creation and recreation, a circularity Martin Heidegger considered as characterizing the whole of human existence. Adopting the hermeneutic view of the phenomenon of architecture means adopting a point of view that does not dismiss the existence of vagueness or even contradiction, but observes them as appearances of the phenomenon of architecture. The phenomenological view and the hermeneutic view belong to humanism by placing the subject in the center and by focusing on deciphering human phenomena. A humanist architectural view point is one that considers human beings not only as living creatures with needs, requiring shelter, but first and foremost as social creatures and hunters of meanings.
The Study’s Structure
The study is divided into five chapters following the Introduction. Chapter One describes, in a nutshell, the development of the issue of meaning in the history of architecture in the past two thousand years. This chapter presents the difficulty accompanying the history of the field in determining its boundaries, its goals, and its roles, a situation that reached a crisis in the second half of the twentieth century, which I term a crisis of meaning. The field of architecture, with an emphasis on the theme of meaning, is presented in Chapter One as the object of phenomenological inquiry, but explanations regarding historical, ideational, and stylistic developments are presented and explained in all the study’s chapters.
Chapter Two is an exposition of the Husserlian theory of phenomenology, with its foundational basic concepts, which the study employs hermeneutically while presenting matters, in order to observe architecture anew as a meaning-bearing phenomenon. This chapter presents the theory of whole and parts as a mechanism that enables the phenomenon of architecture to be understood as a complex phenomenon belonging to a whole that is greater than it, and as possessing parts common with other phenomena and fields. This chapter discusses phenomenological issues and their contribution to deciphering the phenomenon of architecture as a whole and its meaning contexts in particular. This chapter presents the “meaning nucleus” as an ontological element of meaning in architecture.
Chapters Three and Four constitute one unit and present the quality of publicness and the quality of spatiality as the eidetic “nucleus” of the phenomenon of meaning, and therefore as the source each appearance of meaning. This is a phenomenological analysis that constitutes a complex synthesis of both architectural theory and phenomenological principles. Chapter Three links Husserl’s phenomenological approach in The Crisis of Sciences, particularly the theme of the life-world with the perception of the origin of architecture according to Vitruvius and Heidegger’s perception of The Origin of the Work of Art. This chapter is devoted to revealing the public element that is essential for understanding the phenomenon of architecture. Chapter Four deals with the theme of space as an element complementary to the “meaning nucleus”. In this chapter, I link the element of meaning in architecture with the element of the spatial presence of the human body in the world. For this purpose, I employ the phenomenology of Husserl, of Merleau-Ponty, and of Jean-Luc Marion, and also Plato’s concept of chora.
Chapter Five, the final chapter, constitutes a call for continued investigation of the hermeneutic aspects the phenomenological inquiry revealed. This chapter presents the complex relations between form and meaning in the phenomenon of architecture. It presents the elements perceived as essential and abstract in architecture as the formal element, as hermeneutical elements, meaning an outcome of granting meaning to human life and the living environment. This chapter refines the understanding presented in Chapter Three that architecture is indeed a public phenomenon conceived in the consent and collaboration between people, and presents the primacy and importance of the public space for the modes in which meaning is obtained in architecture. In this chapter, the process of architectural design is presented as a hermeneutical process, as are the modes of people’s usage of public architectural spaces. The way people use built spaces and behave within them can be understood as hermeneutical, since this behavior is a sort of granting of meaning and to the same degree can even lead to the formation of new meanings.
[1] See: Husserl, Logical Investigations, Vol. I (LI I), 2001, §2 168. For a deeper discussion of the slogan of phenomenology, see: Josef Seifert, Back to Things in Themselves (New York – London: Routledge, 1987).
[2] Edmund Husserl, Ideas – General Introduction to Pure Phenomenology (Ideas I), trans. W. R. Boyce Gibson (London and New York: Routledge, 2012), §92 192.
[3] Sebastian Luft, “From Being to Givenness and Back: Some Remarks on the Meaning of Transcendental Idealism in Kant and Husserl,” International Journal of Philosophical Studies 15, no. 3 (2007): 384.
[4] Demetri Porphyrios, “The Relevance of Classical Architecture,” in Theorizing a New Agenda for Architecture, ed. Kate Nesbitt (New York: Princeton University Press, 1996), 96.
[5] Vesely saw the modernism movement in architecture as an example of radical historicism. Each aspect of the principles of modernism is on the range between adopting historical principles and completely denying them. See: Vesely, “Architecture and the Conflict of Representation,” 34.
תוכן עניינים
תקציר
א.2. אדריכלות ומשמעות – דיסציפלינה במשבר
ב.1. אדמונד הוסרל ותורת הפנומנולוגיה
ג. מן ה'קליפה' אל ה'גרעין' – בין צורה ומשמעות
ד.1. מחקר בין-תחומי כחקירה הרמנויטית
ד.3. בין פנומנולוגיה להרמנויטיקה
פרק 1 – התגלעות סוגיית המשמעות כגנאלוגיה של תחום האדריכלות
1.1 אדריכלות כפרקטיקה, כפרופסיה וכדיסציפלינה
א. העת העתיקה – פרקטיקה ותיאוריה
ג. אדריכלות ואורבניזם – לידתן של דיסציפלינות
1.2 אדריכלות כאמנות יפה – סמל ומשמעות
1.3 אדריכלות כשפה – משבר המשמעות
א. אדריכלות מודרניסטית – מסמנטיקה לתחביר
ב. אדריכלות כמערכת מסמנת שימוש
ג. פוסטמודרניזם ומשבר המשמעות באדריכלות
פרק 2 – אדריכלות כתופעה אנושית נושאת משמעות
א. חקירות לוגיות – לידת הפנומנולוגיה
2.4 'האידאליזם הטרנסצנדנטלי' – בין מהות ומשמעות
א. 'המפנה הטרנסצנדנטלי' – מן האידאלי אל הריאלי
ב. 'נואמה' ו'נואזיס' – גרעין המשמעות
פרק 3 – ציבוריות כמקור של משמעות באדריכלות
3.1 'עולם-החיים' – עולם של משמעות משותפת
א. משבר המדעים האירופיים – משבר של משמעות
ב. 'עולם-החיים' כמקור וכאופק של משמעות משותפת
ג. תופעת האדריכלות כחלק של ''עולם-החיים
3.2 החיפוש אחר המקור - פוסטולט 'הבית הראשון' על פי ויטרוביוס
א. בניית הבית הראשון כיצירה משותפת
ב. יצירת המרחב הפרטי מתוך המרחב הציבורי
ג. הפעולה האדריכלית כמקור של 'עולם-החיים' – היפוך המבט
3.3 המַעֲרֶה - אדריכלות גדולה כהקמה מחדש של 'עולם-החיים'
ג. משמעות באדריכלות כ'הפצעה של הראשית'
פרק 4 – החלל כמקור של משמעות באדריכלות
4.1 זריחתו ושקיעתו של החלל באדריכלות המאה העשרים
4.2 הפרספקטיבה הלינארית ועריצותו של המבט
ג. הכורה של אפלטון – הנוכחות הנעלמה
ד.2. דקונסטרוקציה באדריכלות – ניסיון בפירוק משמעות
4.4 נוכחות של מקום, נוכחות במקום
4.5 משמעות כנוכחות של ישות טרנסצנדנטית
ג. חלל ואור – הקתדרלה הגותית כתופעה רוויה
4.6 משמעות כנוכחותי בגופי בחברת אחרים
פרק 5 - צורה ומשמעות – היבטים הרמנויטיים
א. הצורה בפילוסופיה ובפנומנולוגיה
ב.4. פורמליזם ופרמטריזם - 'אדריכלות הקליפה הריקה'
5.2 תהליך התכנון האדריכלי כתהליך הרמנויטי
ב. היצירה האדריכלית כיצירה פרשנית
ב.1. תכנון אדריכלי כפעולה פרשנית
ב.2. תהליך התכנון האדריכלי כדיאלוג פרשני פנימי
ב.3. המעגל ההרמנויטי של צורה ומשמעות
5.3 המרחב הציבורי כמרחב של הסכמה ופרשנות
ג. כיפת הרייכסטאג – בין הרוח לחומר
אחרית דבר
ביבליוגרפיה
[1] ראו במקור:
Husserl, Logical Investigations, Vol. 1 (LI I), 2001, §2 168.
לדיון מעמיק בסיסמת הפנומנולוגיה ראו:
Josef Seifert, Back to Things in Themselves (New York - London: Routledge, 1987).
[2]Edmund Husserl, Ideas - General Introduction to Pure Phenomenology (Ideas I), trans. W. R. Boyce Gibson (London and New York: Routledge, 2012), §92 192.
[3] Sebastian Luft, “From Being to Givenness and Back: Some Remarks on the Meaning of Transcendental Idealism in Kant and Husserl,” International Journal of Philosophical Studies 15, no. 3 (2007): 384.
[4] Demetri Porphyrios, “The Relevance of Classical Architecture,” in Theorizing a New Agenda for Architecture, ed. Kate Nesbitt (New York: Princeton University Press, 1996), 96.
[5] ווסלי ראה בתנועת המודרניזם באדריכלות דוגמא להיסטוריציזם רדיקלי. כל היבט של עקרונות המודרניזם הם נמצאים על המשרעת שבין אימוץ עקרונות היסטוריים ובין שלילה מוחלטת שלהם. ראו:
Dalibor Vesely, “Architecture and the Conflict of Representation,” AA Files 8 (1985): 34.
[6] Ideas I, §3 11–12.
[7] Hans-Georg Gadamer, Truth and Method (New York - London: Continuum, 2006), 271–72.
