סגנון - היבטים הרמנויטיים וביקורתיים בהגותו של גאדמר. ד״ר חובב רשלבך

 

 

 

 

 

 

סגנון – היבטים הרמנויטיים וביקורתיים

בהגותו של האנס גאורג גאדמר

חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"

 

 

 

 

 

 

מאת

 

ח ו ב ב   ר ש ל ב ך

 

 

 

התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות

היחידה ללימודים בין-תחומיים

אוניברסיטת בר אילן

הוגש לסנט אוניברסיטת בר אילן

 

 

 

 

 

רמת גן                                                   אדר תשע"ח

 

 

על הספר

 

הספר שלהלן בוחן ומציע קריאה חדשה של תמת הסגנון ומרכיביה האפשריים מבעד לגישתו הפילוסופית-ההרמנויטית של האנס גאורג גאדמר (Gadamer 1900-2002), ועוגניה בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בד בבד, החיבור מעשיר את הדיון בעזרת הגותו של צבי בראון, ומניח יסודות איתנים להחזרתה אל קידמת השיח הפנומנולוגי. בעקבות העיונים הגאדמריאניים בנושא הסגנון, העיון נוגע בשורשי הדיון במעמד התמות אמת ומתודה ומציע הבנה מחודשת לגבי הקשר בין האידיאה האפלטונית לאיידוס האריסטוטלי.

בספרו המונומנטלי של גאדמר 'אמת ומתודה' (1962) ההוגה טוען להתמקדות בתמת ההבנה האנושית. על-פי הנספח הראשון של הספר, גאדמר מציג עיון קצר בנושא הסגנון ומנסחו כתופעה תרבותית שמאופיינת כאופניי-ביטוי, כחדשנות שתלויה במוסכמות, וכהיות תנאי להבנת אמנות. המחקר הנוכחי מפלס את דרכו מבעד לשאלה אודות טעמיה של דחיקת הדיון בסגנון לשולֵי 'אמת ומתודה', שהרי מהספר ניכר שהעיסוק הגאדמריאני בהבנה האנושית נוגע בנושא הסגנון בעקביות, במובלע או במישרין. בדיעבד החיבור שלפנינו מאשש את ההנחה שבפועל גאדמר עוסק בתמת הסגנון, חרף הכרזתו על העיון בתמת הבנה. חשיפת התמות אמת ומתודה כקטגוריות משנה לתמת הסגנון מבססות מחשבה זו.

החיבור דן בנושא הסגנון ברוח הגישה הגאדמריאנית, שמתמקדת בחשיפת הנתון מבעד לשאלות מבררות, ברוח מסורת הפילוסופיה המערבית. שיאו של הבירור בהצגת קביעות אפשריות לגבי מרכיביי הסגנון ומנגנוניו. לצורך העיון חיבור מניח שהסגנון מעוגן בתמות אמת ומתודה והללו מושתתות על מערך של מושגים שמתחלק תחְתָן באופן קטגורי; בה בעת, הסגנון מעוגן במערך של מנגנוני-תודעה בסיסיים שמאפשר את כינון ההבנה ומניע את התפתחותה. מהבחינות הללו, העיון חושף שלפי גאדמר אופן-ההבנה מאופיין כמעגל הבנה דינאמי שמושתת על הקטגוריות: אמת, דיוק, מוחלטוּת, התאמה, ייצוג, הבנה, זמניוּת, אירוניה, יישום ופרסונאליות; בנוסף העיון מראה שתנועת המחשבה באופן ההבנה המעגלי, שמזהה את א' כאילו הוא ב', מתאפשרת בשל שני מנגנוני-תודעה בסיסיים: הראשון מאופיין כחוסר ידע שמניח שלמוּת, ומכונה מִבנה-החֵסֶר; השני מאופיין כהתכוונוּת קשובה כלפי הנתון, בגדר מכוּוָנות פועלת ונפעלת, ומכונה אינטנציונליות.

ככלל גישת החיבור נוקטת בפרשנות נוסח גאדמר – היא גאדמריאנית. אי לכך העיון מחלץ תובנות אודות הסגנון, מתוך כתביהם ההגותיים של גאדמר ומוריו, במטרה למצוא את הנושאים שמאפשרים להציג את יחס ההתאמה שמתקיים בין ההבנה לבין אופן-ההבנה. מבחינה זו, העיון נוקט בגישה פרשנית כפולה כלפי תמת הסגנון, שעניינה מצד אחד ניתוח מפרֵק ומברֵר ומנגד הבנַת השלם באמצעות הרכבה מצרֶפֶת.[1] בין היתר, גישה פרשנית זו מיושמת באופן מדוקדק בקריאת המסה 'על היחס בין מילה לדימוי', שהעיון חושף אותה בגדר כתיבה מאוחרת שמרחיבה את הדיון בתמת הסגנון, בהתייחס אל 'אמת ומתודה'.

החיבור קובע באחריתו שמקור תנועת ההבנה ניכר מבעד לשינויי הסגנון. כלומר, אופן ההבנה נקבע באמירה 'זה-זה!' באמצעות יחס התאמה שמתכונֵן כהשלמה בזכות היחס שבין מִבנה-החֶסֶר לבין האינטנציונליות. תוקֶף האפשרות לקבוע מחשבה זו מושתת על הבנת כוחה המכונֵן של ריקות הסימן. תובנה זו מסבירה את העמדה האירונית של גאדמר כלפי הכותרת 'אמת ומתודה'. מבחינה זו, העיון מראה שיחס ההבנה כלפי התמות אמת ומתודה נקבע מתוך כפל מבטים: מצד אחד, העמדה הגאדמריאנית מתייחסת באופן ליברלי כלפי האמת, בבחינת אחיזה אפשרית באמת אנושית; מצד שני היא שומרת על היחס המסורתי כלפי תמת האמת, בבחינת הכרה באמת האל הניאו-אפלטונית, שאין להגיע אליה. גישה זו מכוֹננת שיח שנע בין אופנֵי הבנה, גאדמר כינה סגנון התפלספות זה 'דיאלוגיות'.

יתרונה של הגישה הדיאלוגית של גאדמר נאמד בהִפתחוּת התודעה לנקודת מבט מטא-פרשנית ועימה לעושר אופני-ההבנה אפשריים, בשם הניסיון האנושי החי. כלומר, יתרונה בהיותה סגנון פרשני פתוח שנמנע מהנחות מוצא דוגמטיות. מנגד, חסרונה של הגישה שהיא עלולה להוביל לסחף פרשני ולניכוס יתר מצד הפרשן. דהיינו, פתיחוּת הגישה עלול להוביל לניצול רטורי בסביבה תרבותית שאיננה בשלה דיה להתייצב מול תמת ה'אמת' מעמדה אירונית, לאור אדישות המסמֵן. לכן, מבחינה פרגמטית גישה זו נדרשת להמנע מעודף פרשנות, שאחריתו ספקנות תרבותית בלתי נסבלת. הרי ספקנות רדיקלית מאפשרת לרטוריקה צינית להשתלט על מוקדי כוח תרבותיים, בשם אמיתות מזויפות או בשם אמונה כוזבת, ולהסיג את הקידמה התרבותית לאחור.

 

מבנה החיבור

לספר מבוא ושני חלקים מרכזיים. המבוא פותח וסוקר את פועלו של גאדמר, ומציג את גישתו אל הוראת הפילוסופיה. לאחר מכן, מבוררים מאפייני הסגנון המסורתיים ומגבלותיהם באופן ראשוני. הבירור נערך באמצעות הצבת הגדָרות הסגנון שמופיעות בנספח של 'אמת ומתודה' בזיקה להגדרותיו של מבקר התרבות מאייר שפירו. בהמשך, הסגנון הפרשני של גאדמר נבחן כגישה על רקע התפתחות המחשבה אודות ההבנה ואופניה. המבוא מסתיים בהצגת סברות היסוד של העיון והבהרת גישת החיבור.

החלק הראשון של הספר מחלץ מתוך הפרשנות הפילוסופית של גאדמר מרכיבֵי סגנון אפשריים. פרק א' מתְווה מפה מושגית שמבהירה את עמדת גאדמר לגבי החוכמה-המעשית ושיקוליה בעזרת הגותו של הפנומנולוג צבי בראון. בהמשך, הפרק מתווה את התפתחות העיון של גאדמר בתמת הדבָר, בעקבות גישת היידגר אל מעשה-האמנות. תנועת המחשבה הגאדמריאנית בעקבות תמת הדבר מאפשרת לעיון להתמקד בתמת יחס-ההתאמה מבעד לקריאה האנושית: זה-זה!. הלכך, פרק ב' מעמיק ומברר את תמת הסגנון דרך היחס שמתקיים בין הצורה לבין התוכן, בעקבות גאדמר. ראשית מבוררת לעומק העמדה שמוצגת בנספח של אמת ומתודה. כאן מרכיבֵי הסגנון האפשריים מחולצים מתוך התמות אמת ומתודה, לצד סיווג מנגנוני פעולה אפשריים. בהמשך הבירור פונה אל היבטים נוספים שמופיעים, במישרין ובמובלע, בגוף הספר 'אמת ומתודה'. בלב העיון, הפרק דן, מדגים ומבסס את הטענה שגאדמר עוסק בנושא הסגנון מאז 'אמת ומתודה' לצד עיוניו בנושא ההבנה – חרף הצהרתו שעל האסתטיקה להיות מוּכלת בהרמנויטיקה. לצורך ההדגמה, החיבור מעמיד את תמת הסגנון כנושא מרכזי, שמוביל את העיון הגאדמריאני לגבי ההתאמה האפשרית בין מושגים ודימויים. הניתוח בשלימותו מאשש את המחשבה שמבחינת גאדמר משחָק ההתאמה מחולל את הסגנון, אך גם מארגן סביבו את מרכיבי הסגנון האפשריים. לפיכך, מבחינת העיון, השילוב בין הפרשנות המנתחת לבין הפרשנות המשלימה מבסס את הטענה שההגות של גאדמר עוסקת בפועל בסגנון.

חלקו השני של הספר מברר ומציג את תִפקוד הסגנון מבעד לשני מנגנוני הפעלה בסיסיים. יחידה זו מסבירה את יחס ההתאמה שמתקיים בין חלקֵי המידע לבין שלמותו. כאן העיון נעזר בהגותם של היידגר והוסרל לגבי שני מנגנוני תודעה, שעניינם: השלָמה של תמונות חלקיות בעזרת התכוונוּת רפלקטיבית. בהרחבה, שלושת פרקֵי החלק השני מוקדשים לבירור תמת הסגנון מבעד לתמת יחס-ההתאמה; מדובר בהתאמה שמתגלמת בהכרזה האנושית: זה-זה! על סמך כניסה אפשרית אל ההסבר הפרשני ומִבנהו המעגלי. הלכך, תמת יחס-ההתאמה מובהרת באמצעות חשיפה של מנגנוני-התודעה: מִבנה-החֶסֶר והאינטנציונליות.

פרק ג' מבהיר את עמדת היידגר כלפי מעשה האמנות כגישה שחושפת את תמת מבנה-החסר כמנגנון תודעה שתומך בכינון הסגנון ובתיפקודו. לצורך כך, החיבור דן במסה של היידגר 'מקורו של מעשה האמנות' ועוגניה בתמת הניהיליזם הניטשיאני, לאחר עיון במבוא שגאדמר כתב למסה זו. הדיון בתמת הסגנון תומך בהצבעה על מִבנה-החֶסֶר כמנגנון שמאפשר את כינון ההבנה מבעד לתנועה בין אופניה – בכוח מקור מטפיזי עלום, יהא זה ה'אֵל', ה'אני' או ה'אמת'. פרק ד' דן בתמת האינטנציונליות וחושף מבנה תודעה הוסרליאני, שעניינו: תמיכה בכינון הסגנון ובתיפקודו מבעד למכוּוָנות התודעה כלפי הנתון, שמאופיינת בהקשבה פאסיבית-אקטיבית. הבנת האינטנציונליות משלימה את העיון בפרק ג' שדן בתמת יחס-ההתאמה כצורה שמכוֹננת תִפקוד. השלָמה זו מתגלמת ביכולת התודעה לסגנן ולקבוע משמעות בְצורה – באמצעות משחָק מברֵר שנע בין אופני-הבנה שונים עד להתגבשותה של הכרעה לגבי היישום. פרק ה' בוחן את תמת הסגנון בזיקה למעמדן של התמות מבנה-החסר והאינטנציונליות בספר 'אמת ומתודה'. הפרק חושף ששני מנגנונים הללו מבטאים את הצורה התפקודית של הסגנון, בבחינת: איידוס אריסטוטלי. מבחינת תפקוד הסגנון התמות מִבנה-החֶסֶר והאינטנציונליות נחשפות כמכוֹננות של יחס-ההתאמה. ברוח גאדמר, הפרק מאשש את מחשבת הספר שהיחס בין תמת האמת לבין תמת המתודה הוא כיחס ההשלמה שמתקיים בין 'מרכיבי הסגנון האפשריים' לבין 'מנגנוני הסגנון'. בנוסף, הפרק מאשש את הטענה של המחקר שמדובר ביחס ההשלמה שמתקיים בין הצורה המהותית (אידיאה) לבין הצורה התפקודית (איידוס). הפרק האחרון מציג תובנות ומסכם.

 

 

Abstract

This dissertation proposes an examination and a new reading of the style theme and its possible components through the philosophical-hermeneutic approach of Hans Georg Gadamer (1900-2002), and its anchors in the phenomenology of Edmund Husserl and Martin Heidegger. In parallel, the dissertation enriches the discussion using the thinking of Zvie Bar-On, laying solid foundations for its reinstatement at the forefront of phenomenological discourse. Following the Gadamerian investigations of the style theme, the dissertation touches upon the roots of the discussion of the status of the themes of truth and method, and proposes a new understanding regarding the connection between the Platonic Idea and the Aristotelian Eidos.

In Gadamer’s monumental book, Truth and Method (1962), the philosopher claims to focus on the theme of human understanding. According to the book’s first appendix, Gadamer presents a short investigation of the style theme and formulates it as a cultural phenomenon characterized as modes of expression, as innovation dependent upon conventions, and as a condition for understanding art. The current dissertation progresses beyond the question regarding the reasons for the style theme being marginalized in Truth and Method, since the book makes it obvious that the Gadamerian treatment of human understanding consistently touches upon the style theme, directly or indirectly. In hindsight, the dissertation confirms the premise that in practice Gadamer did discuss the style theme, despite his declared investigation of the understanding theme. Revealing the themes of truth and method as sub-categories of the style theme establishes this thinking.

 The dissertation discusses the style theme in the spirit of the Gadamerian approach, focusing on revealing the datum via clarifying questions, according to the western philosophical tradition. The clarification reaches its climax in presenting possible statements regarding the components and mechanisms of style. The dissertation assumes that style is anchored in the themes of truth and method, and that these themes are founded upon an array of concepts divided into categories beneath them; at the same time, style is anchored in an array of basic consciousness mechanisms that enables the formation of understanding and motivates its development. In these respects, the dissertation reveals that according to Gadamer, the mode of understanding is characterized as a dynamic understanding circle founded upon the categories of truth, absoluteness, adaptation game, comprehension, representation, accuracy, temporality, irony, implementation, and personalness; finally, the dissertation demonstrates that the motion of thinking in the circular understanding mode, identifying A as if it were B, is enabled due to two basic consciousness mechanisms: the first is characterized as lack of knowledge that assumes perfection, and is termed the deficiency structure; the second is characterized by attentive intentionality toward the datum, as active and acted intentionality, and is termed intentionality.

In general, the approach the dissertation employs in interpreting Gadamer’s texts is Gadamerian. Thus, the dissertation obtains insights regarding style from the writings of Gadamer and his teachers in order to locate the themes that enable the presentation of the congruity relation between understanding and the mode of understanding. In this respect, the dissertation employs a dual hermeneutic approach toward the style theme, involving a deconstructive and clarifying analysis on the one hand, and a comprehension of the whole through assembling construction on the other hand.^[2] Among other things, this hermeneutic approach is applied meticulously in the reading of the essay “On the relation between word and image”, which the dissertation reveals as a late work that expands the discussion of the style theme while referring to Truth and Method.

 

Dissertation Structure

The dissertation contains an introduction and two main sections. The Introduction reviews Gadamer’s work and presents his approach to the teaching of philosophy. Next, it clarifies the traditional characteristics of style and their limitations in a preliminary manner. This clarification is conducted by setting the boundaries of style appearing in the Appendix to Truth and Method in relation to the definitions of the culture critic Meyer Schapiro. Then, Gadamer’s hermeneutic style is examined as an approach against the background of the development of his thinking regarding understanding and its modes. The Introduction ends by presenting the dissertation’s premises and clarifying the research method.

Section One of the dissertation extracts possible components of style from Gadamer’s philosophical hermeneutics. Chapter One sketches a conceptual map that clarifies Gadamer’s position regarding practical wisdom and its considerations through the thinking of the phenomenologist Zvie Bar-On. Next, the chapter lays out the development of Gadamer’s examination of the theme of the thing, following Heidegger’s approach to the act of art. The Gadamerian thought progression following the theme of the thing enables the dissertation to focus on the theme of congruity relations through the human declaration: “that’s it!”. Chapter Two clarifies the style theme through the relation pertaining between form and content, following Gadamer. First, it examines in depth the position presented in the Appendix to Truth and Method. Here the possible components of style are retrieved from the themes of truth and method, along with the classification of possible action mechanisms. Next, it turns to additional aspects that appear, explicitly and implicitly, in the body of the book Truth and Method. At the core of the dissertation, this chapter discusses, demonstrates, and establishes the argument that Gadamer dealt with the style theme ever since Truth and Method along with his study of the understanding theme, despite his declaration that aesthetics should be contained within hermeneutics. For this demonstration, the dissertation positions the style theme as a central subject that leads the Gadamerian study regarding the possible congruity between concepts and images. The analysis as a whole confirms the idea that for Gadamer, the congruity game generates style, but also organizes the possible components of style around itself. Thus, in terms of the dissertation, the combination of analyzing hermeneutics and complementary hermeneutics establishes the argument that Gadamer’s thought deals with style in practice.

Section Two of the dissertation investigates and presents the function of style through two basic operating mechanisms. This section explains the congruity relation existing between parts of information and the whole. Here, the dissertation utilizes the thinking of Heidegger and Husserl regarding two consciousness mechanisms, dealing with completing partial pictures using reflective intentionality. In general, the three chapters of Section Two are devoted to clarifying the style theme through the congruity relation theme; this is the congruity embodied in the human declaration: “that’s it!” on the basis of entering a possible hermeneutic explanation and its circular structure. Thus, the congruity relation theme is clarified through the exposure of the consciousness mechanisms: the deficient structure and intentionality.

Chapter Three clarifies Heidegger’s position regarding the act of art as an approach that reveals the deficient structure theme as a consciousness mechanism that supports the formation and functioning of style. For this purpose, the dissertation discusses Heidegger’s essay “The Origin of the Work of Art” and its roots in the Nietzschean nihilism theme, following a study of Gadamer’s introduction to this essay. The discussion of the style theme enables the dissertation to indicate the deficient structure as a mechanism that enables the formation of understanding through the motion between its modes, due to a hidden metaphysical source, be it “God”, the “self”, or the “truth”. Chapter Four discusses the intentionality theme and reveals the Husserlian consciousness structure, dealing with supporting the formation and function of style through consciousness’s intentionality toward the datum, characterized by passive-active listening. Understanding intentionality completes the inquiry of Chapter Three, which discusses the congruity relation theme as a form that creates function. This completion is embodied in consciousness’s ability to style and to determine meaning in form, by means of a clarifying game that moves between various modes of understanding until a determination is reached regarding the application. Chapter Five examines the style theme in relation to the status of the deficient structure theme and the intentionality theme in the book Truth and Method. The chapter reveals that these two mechanisms express the functional form of style, as an Aristotelian Eidos. In terms of the function of style, the deficient structure theme and the intentionality theme are revealed as establishing the congruity relation. In the spirit of Gadamer, this chapter confirms the dissertation’s thought that the relation between the truth theme and the method theme is similar to the complementary relation between the possible components of style and the mechanisms of style. Finally, this chapter confirms the dissertation’s argument that this is a complementary relation existing between the essential form (Idea) and the functional form (Eidos).

The Final Chapter presents insights and summarizes. According to the summary, the origin of the understanding movement is apparent through the changes of style. This means that the mode of understanding is established in the statement “that’s it!” through the congruity relation formed as a complement due to the relation between the deficient structure and intentionality. The validity of establishing this thought is based on understanding the formative power of the emptiness of the symbol. This insight explains Gadamer’s ironic position regarding the title Truth and Method. In this respect, the dissertation shows that the understanding relation toward the themes of truth and method was determined from a dual perspective: on the one hand, the Gadamerian position treats truth liberally, as a possible grasp of human truth, while on the other hand, it maintains the traditional attitude toward the theme of truth, as recognition of the truth of the neo-Platonic God, which cannot be reached. This approach establishes a discourse that moves between modes of understanding, and Gadamer termed this philosophizing style “dialogical”.

The advantage of Gadamer’s dialogical approach is in the development of consciousness to a meta-hermeneutical point and an abundance of possible modes of understanding, in the name of the living human experience. In other words, its advantage lies in its being an open hermeneutic style that avoids dogmatic premises. However, the disadvantage of this approach is that it could lead to hermeneutic erosion and to over-appropriation by the interpreter. This means that the approach’s openness could lead to rhetorical exploitation in a cultural context insufficiently mature to face the truth theme from an ironic position, in light of the signifier’s apathy. Therefore, from a pragmatic point of view, this approach is required to avoid excessive interpretation that could end in insufferable cultural skepticism. For radical skepticism enables cynical rhetoric to take over cultural power centers in the name of fake truths or false beliefs and to regress cultural progress.

 

תוכן העניינים                                                                                                                                                          פתח דבר - עמ' 1 מבוא – עמ' 3

ה'גאד' – גאדמר: סיפור, חיים ופילוסופיה – על ההיבטים הפרשניים והביקורתיים בסוגיית הסגנון – תפיסת הסגנון המסורתית: אפיונים ומגבלות – שיום וסגנון – פרשנות וסגנון – ההיבט הכללי וההיבט הפרטי – הסגנון כמאפיין של זהות – אפיוני הסגנון של גאדמר: בעיות – הסגנון בתרבות המערב: קווי התפתחות, סוגיות ותמות מרכזיות.

חלק ראשון: מרכיבי הסגנון כקביעה אפשרית - עמ' 45

מבוא

פרק א' – מפת דרכים: אבני הדרך ונתיב תנועת-המחשבה - עמ' 48

מונחיי הדרך: מערך מושגי הסגנון - עמ' 48

שלושה מנגנונים דיאלקטיים: בשירות יחס ההתאמה – מבנה-החסר – מבנה השייכות – מבנה הזמניות

הרחבת ההתייחסות למערך מושגי הסגנון - עמ' 54

מפת מושגים - 56

אמת – מתודה כגישה (דרך) – השיקול הפילוסופי – יחס-ההתאמה (קורלציה) – הקביעה-האפשרית (דטרמינציה) – הערכת-המעשה (פרקסיאולוגיה) – היגיון: כמוחלטות לוגית – לשון: כקביעה אפשרית – ידיעה: כקביעה אפשרית בין חושי לאל-חושי – מעשה: כתהליך ויישום – מציאות: כ'אמת' אנושית או כמוחלטות ועכשויות בו זמנית – הסגנון, הקטגוריה ומתודת החלוקה – אופן-ההבנה, הייצוג והייצוג המזוייף.

נתיב תנועת-המחשבה - עמ' 76

זיקת הסגנון לתמת האמנות הגדולה – היגל, היידגר וגאדמר – מעשה האמנות והסגנון: מאופן-ההבנה אל הדיבור והדבר – 'אמת ומתודה' – מבנה הספר ותמת הסגנון – ההסבר המפורש של גאדמר לתמת הסגנון ב'אמת ומתודה' – הסגנון והאוניברסליות של הבעיה ההרמנויטית – הסגנון: אונטולוגית מעשה האמנות ומשמעותה ההרמנויטית – טבע הדברים: מבנה-החסר ותיאורית החלק והשלם ההוסרליאנית – סיכום מונחי הדרך ונתיב תנועת הגות הסגנון.

פרק ב' – הסגנון: בין תוכן לצורה - עמ' 103

(1) הסגנון כהבנה: מבט כללי על 'אמת ומתודה' - עמ' 105

הסגנון: אופן-הביטוי וההבנה האנושית – בירור מנגנוני הסגנון האפשריים

(2) תמת הסגנון: הבחינה המאוחרת של גאדמר - עמ' 115

הסגנון והאמת האמנותית

(3) ביסוס מרכיבי תמת הסגנון באמצעות המסה 'מעשה-האמנות במילה ובדימוי' - עמ' 126

מבט כללי

(4) אנליזת מרכיבי המסה, חלק ראשון: מבט כללי על הסגנון - עמ' 128

הסגנון ואופן הביטוי – הסגנון כתהליך של משחק הרכבה יצירתי: יחס-ההתאמה – ניטשה והמאבק באמת האפלטונית – 'אמת האמנות' בזיקה לקביעה ולשינוי – 'אמת האמנות' והתגלמותה בסגנון – 'אמת האמנות' והתגלמויות ניסיון-החיים בסגנון – הסגנון: אופן ההבנה כ'ביצוע' – הדיאלוג: מעגל ההבנה הדינאמי, ההקשר וצורת השייכות.

(5) אנליזת מרכיבי המסה, חלק שני: יסודות הסגנון, בקשת הראשית - עמ' 147

הסגנון: התגלות ההבנה ב'ניסיון-האמנות', ב'משחק-היצירה' – הסגנון כזיהוי מחֵסֶר: הזיהוי האנושי 'זה-זה' כ'מוחלט' בדיעבד – הסגנון כמיזוג אופקים: התאמת אופני ההבנה בין המקרה להכללה – הסגנון כאופן הבנה אסתטי בר שינוי והיחס האירוני – סגנון ה'כתיבה' כהבנה בכוח – מאפייני הסגנון, מופת האחדות בריבוי: 'מוחלטות' ו'עכשוויות סינכרונית' – הסגנון: מופת כ'מוחלט' בדיעבד.

(6) דיון על המרכיבים האפשריים לתיאוריית הסגנון - עמ' 158

אמת: נכונות, יושרה ויציבות – דיוק: נוקדנות, קפדנות ודייקנות – מוחלטות: מושלמות, מוכרעות ונחרצות – יחס התאמה: שיעור הסדרה, נאותות ואדקווטיות – ייצוג: מתן ביטוי, סימול ורפרזנטציה –הבנה: הערכה, תפיסה ותובנה – זמניות: ארעיות, רגעיות ועראיות – אירוניה: עוקצנות, הזרה וחיקוי – יישום: בריאה, מימוש ויצירה – פרסונאליות: ישות, אישיות וצביון – מרכיבי הסגנון האפשריים: סיכום.

(7) סיכום הפרק: הסגנון בין תוכן לצורה - עמ' 172

המבט כללי – המבט האירוני – המאפיין הדיאלקטי – תובנות לגבי מנגנוני הסגנון.

חלק שני: יחס-ההתאמה – בין אוניברסליות לפרטיקולריות - עמ' 178

מבוא

פרק ג': סגנון ומבנה-החסר - עמ' 182

אופן הדבר ומשמעותו: אסתטיקה, הרמנויטיקה, אדמה ועולם

(1) על הפילוסופיה המאוחרת של היידגר - עמ' 187

ברקע הדברים – הסגנון ומרכיב החסר: מבט גאדמריאני – על התמות אדמה ועולם כיסודות הסגנון ההיידגריאני – הסגנון, והתגלות הדבר כהבנה שמתגבשת בלשון: בין ההגות לבין האמנות – תובנות מהעמדה הגאדמריאנית.

(2) היידגר: מקור מעשה האמנות (1935) - עמ' 204

מקור האמנות ותמת מבנה החסר – המעמד המשתנה של האסתטיקה: היגל, היידגר ואמת האמנות הניטשיאנית – הדבר: בין תמת האמת כשיכחה לבין תמת המעשה כביצוע – צורת המעשה: הפעולה כביטוי של האמת – האמת כהיחשפות של מוסתרות היש במעשה – האמת והאמנות – אמת הייצוג האמנותי כ'מוחלטות' וכ'עכשוויות-בו זמנית' – השאלה על מקור האמת האנושית: תמת האין – הסגנון כמרחב היצירה התרבותית.

(3) על מבנה-החֵסֶר של האדם: בעקבות מחשבת היידגר - עמ' 234

מבוא – ניטשה ההיידגריאני: רעיון החזרה-הנצחית כבסיס לתמת מחשבת-המחשבות – תולדות האסתטיקה: היידגר, הניהיליזם הניטשיאני ו'הולדת הטרגדיה' – אפשרות ה- Daseinלהיות שלם, ו'היות לקראת מוות' – על האשמה ומבנה החֵסֶר של האדם – הניהיליזם החיובי: האֵינות ככוח מאפשר – סיכום מבנה-החֵסֶר.

פרק ד': האינטנציונליות וזיקתה לסגנון - עמ' 260

מבוא

(1) הוסרל ותמת האינטנציונליות - עמ' 261

מכוּוָנות הניסיון-חי ותמת הסגנון – הניסיון האינטנציונלי כניסיון בכלל – האינטנציונליות כתמה פנומנולוגית מרכזית – יעד האינטנציונליות הריק: היבטים ביקורתיים.

(2) הסגנון, האינטנציונליות והתיאוריה הגאדמריאנית - עמ' 277

ההקשר הכללי: התנועה בין המקרה לבין הכלל – גאדמר: סוגיית הניסיון, היחס האינטנציונלי ודחיקת הסגנון – גאדמר: היחס האינטנציונלי: מודעות היסטורית, זהות וסגנון – גאדמר: הנחת חיי-התודעה והמכוּוָנות כלפי הסגנון – דיון – סיכום: אינטנציונליות.

פרק ה' – הסגנון: מבנה-החסר והאינטנציונליות במרכיבי התיאוריה של גאדמר - עמ' 297

תפיסת הפרשנות (כסגנון): משליירמכר לגאדמר – הלשון וחידוש הסגנון – האינטנציונליות בארבע תמות הליבה של התיאוריה הגאדמריאנית – המעגליות ההרמנויטית כערך – הדיאלוג ותפקיד השאלה – התודעה ההיסטורית – מיזוג האופקים – סיכום.

תובנות ואחרית דבר - עמ' 314

ביבליוגרפיה - עמ' 324