אמפתיה - בין תודעה להוויה: חקירה פנומנולוגית של האמפתיה בפסיכואנליזה. ד״ר מירה הורביץ

אמפתיה – בין תודעה להוויה:

חקירה פנומנולוגית של האמפתיה בפסיכואנליזה

חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"

מאת :

מירה הורביץ

היחידה ללימודים בין-תחומיים

התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות

הוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן

רמת-גן טבת תשפ"ב

עבודה זו נעשתה בהדרכתה של

פרופסור רוני מירון

היחידה ללימודים בין-תחומיים

התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות

אוניברסיטת בר-אילן

תקציר

המחקר הנוכחי בוחן את סוגיית האמפתיה בפסיכואנליזה לאור רעיונותיה של הפילוסופיה הפנומנולוגית ובאמצעות המתודולוגיה שהיא מציעה. סוגיית האמפתיה נדונה בהרחבה במסגרת הפילוסופיה הפנומנולוגית בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. במסגרת זו נחשבה האמפתיה כדרך ייחודית להבנת אחרים ונדונה כחלק מ"בעיית האחר", כלומר בעיית הבנת האחר, על זרותו ואחרוּתו. ככזו, האמפתיה נוגעת לבירור טיבם של דרכי התקשורת והיחסים הבין-אישיים והאפשרות להשיג באמצעותם הבנה וידע על המתרחש בעולמו הפנימי של האחר.

על אף חשיבותה של סוגיית האמפתיה בהקשר הבין-אישי, מושג האמפתיה היה בשימוש נדיר בשיח הפסיכואנליטי בראשיתו. הפסיכואנליזה פותחה על-ידי פרויד כדיסציפלינה מדעית-רפואית שהתרחקה מהרעיונות ומצורת החשיבה הפילוסופית. ייתכן שבשל כך, על אף שפרויד הקדיש מקום מיוחד בכתביו לאופיו של הקשר הבין-אישי בטיפול, מושג האמפתיה כמעט נעדר מהם. מושג האמפתיה זכה לפריחה מחודשת בפסיכואנליזה הודות לפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, מייסד "פסיכולוגיית העצמי", אשר ביסס את מקומה המרכזי של האמפתיה בפסיכואנליזה. קוהוט הדגיש את מרכזיותה של האמפתיה בהתבוננות ובהבנה של העולם הפסיכולוגי הפנימי של האחר, ואף זיהה את סגולותיה הטיפוליות. טענתו היסודית של קוהוט, שלפיה השימוש באמפתיה מהווה כלי טיפולי ממדרגה ראשונה, היוותה יסוד לפסיכולוגיית העצמי כבר בראשית דרכה, וליוותה את ניסיונותיו לאישוש ולעיגון תאורטיים של ממצאיו הקליניים. אולם, על אף ההכרה של העולם הפסיכואנליטי בנחיצותה של האמפתיה ליצירת הקשר הטיפולי, נאבק קוהוט להוכיח את טענותיו, ופעמים רבות התקשה לבססן.

מטרת עבודה זו היא לבסס את טענותיו של קוהוט בדבר האמפתיה על היסודות הפילוסופיים המוצקים של ההגות הפנומנולוגית וההרמנויטית. לשם כך חושפת החקירה את הנחות היסוד שעליהן מציבה פסיכולוגיית העצמי את האמפתיה, בוחנת וחוקרת אותן על חלקיהן ועל הממדים המרכיבים אותן. ניתוח טענותיו של קוהוט נעשה בעבודה זו לאור מקורות פילוסופיים פנומנולוגיים והרמנויטיים. מקורות אלה מסייעים לבסס ולהרחיב את טענותיו של קוהוט תוך בירור מקיף של סוגיית האמפתיה, רכיביה ואופן פעולתה.

קוהוט הציב את האמפתיה כדרך העיקרית להבנת נפש האדם, אך בו-זמנית ראה בה כלי אנושי טיפולי ממדרגה ראשונה, שבכוחו להביא לריפוי נפשי. כפילות זו בתפיסתו של קוהוט את האמפתיה, הרואה בה הן אמצעי להשגת ידע והבנה אנושיים הן אמצעי לריפוי הנפש האנושית, מלווה את הגותו לכל אורכה. זוהי מתיחות יסודית בין הממדים הקוגניטיביים של האמפתיה לבין אלו הרגשיים, בין הבנה לחוויה. לעתים הציג קוהוט כפילות מורכבת זו של שני תפקידי האמפתיה כמשלימים זה את זה, אך לרוב התחבט והתלבט לגבי כפילות זו, ובמיוחד בנוגע לאפשרות כי האמפתיה כשלעצמה, יש בה די כדי לרפא את נפשו של הזולת. מחקר זה בוחן את עמדותיו אלו של קוהוט ואת המתחים ביניהם. החקירה הפילוסופית במחקר זה נועדה להרחיב את נקודת המבט ולבחון את המושגים הפסיכולוגיים לאורן של תמות פילוסופיות גדולות. לשם כך זוקקה ההתלבטות היסודית בהגותו של קוהוט המבטאת מתח פנימי בהמשגת האמפתיה כבעלת שני פנים: זה התצפיתי-מדעי וזה הטיפולי.

המתח הפנימי בין שני הממדים בהמשגת האמפתיה של קוהוט מהווה את הציר המרכזי של עבודה זו. האם האמפתיה הינה רק כלי תודעתי, כלי תצפית אובייקטיבי להבנת האחר, או שהאמפתיה היא גם יסוד רגשי מרפא באדם, ובכך מהווה כלי תקשורתי, בין-אישי, טרנספורמטיבי וטיפולי ממדרגה ראשונה. המחקר הנוכחי בוחן את סוגיית האמפתיה מתוך חקירת המתח הזה בין ממדיה. טענתי היא כי המתח העובר כחוט השני בין שני ממדי האמפתיה הינו המתח הפילוסופי עתיק היומין בין הכרה – אפיסטמולוגיה, ובין ממשות - אונטולוגיה. מתח זה של הקיום האנושי נחקר בהגות הפילוסופית מנקודות מבט מגוונות, והוא מהווה מוקד פילוסופי תשתיתי בעבודה זו. ממדיה האפיסטמולוגיים של האמפתיה נוגעים למאפיינים ההכרתיים הכרוכים בה: תהליך ההבנה, המאמץ להבין וההתבוננות הרפלקטיבית על תהליך זה. הממדים האונטולוגיים של האמפתיה עוסקים בזיהויה כיש ממשי בעולם ובחווייתו הממשית של הסובייקט. התיזה המנחה עבודה זו מניחה כי התבוננות על המתיחות דרך הממדים האפיסטמולוגיים והאונטולוגיים של האמפתיה מעבה את המשגתה ומעניקה עומק פילוסופי לטענה של קוהוט כי האמפתיה מרפאת. מהמחקר עולה כי בחינה מעמיקה של המתח הזה בכלים פילוסופיים מעשירה את תפיסת האמפתיה ומציבה אותה כתשתית הכרחית ואיתנה לטיפול הפסיכואנליטי.

חקירת ממדיה של האמפתיה נבחנת בעבודה זו מנקודת המבט של הפילוסופיה הפנומנולוגית שהקדישה לאמפתיה מקום נכבד. הפנומנולוגיה משמשת בעבודה זו הן כמצע רעיוני והן כמתודה לחקירה. עניינה של הפילוסופיה הפנומנולוגית הוא חקר הניסיון האנושי, ובמיוחד היחסים בין התודעה לעולם והאופנים שבהם אובייקטים ותופעות בעולם מקבלים פשר ומובן בתודעתנו. ההגות הפנומנולוגית ראתה באמפתיה פעולה תודעתית המתקיימת בין אדם לזולתו ומתודה מרכזית להבנת האחר. בשל כך המתודה הפנומנולוגית היא ההולמת ביותר את חקר האמפתיה. הפנומנולוגיה פיתחה התבוננות כפולה בסוגיית האמפתיה הכוללת הן היבטים מתודולוגיים המשרתים את חקר האמפתיה, הן ממדים של תוכן המסייעים בהבנת הניסיון האמפתי. בהתאמה, לבחינת האמפתיה במחקר זה תפקיד כפול: הראשון, עוסק בתוכן, כלומר בחשיפת שורשיה הפילוסופיים-פנומנולוגיים של תמת האמפתיה; השני, עניינו ביישום המתודולוגיה הפנומנולוגית לחקירת האמפתיה.

סוגיית האמפתיה בפנומנולוגיה מסועפת ורחבה בממדיה הרעיוניים מהגבולות המשורטטים בכתביו של קוהוט. עיון בהגות זו מעניק תשתית רחבה לבחינת הנחות היסוד של קוהוט ולביסוסן. זאת ועוד, רתימת המתודה הפנומנולוגית לחקירת האמפתיה מסייעת בביסוס חשיבותה בהבנת הניסיון האנושי. לפיכך, ניתוח פנומנולוגי של האמפתיה מסייע להעמיק ולבסס את היסוד האפיסטמולוגי שקוהוט זיהה באמפתיה. במהלך החקירה התברר כי טענתו של קוהוט בדבר היסוד האונטולוגי הממשי של האמפתיה, כלומר שבכוחה של האמפתיה להיטיב ולרפא מכאובי נפש, דורשת חקירה נוספת. ההגות הפילוסופית שעסקה באמפתיה נגעה בממדיה האונטולוגיים רק במרומז. לשם כך פנתה החקירה לפילוסופיה ההרמנויטית שצמחה מתוך הפנומנולוגיה וראתה בהבנה צורת קיום אנושית, ומתוכה חולצו היסודות האונטולוגיים של האמפתיה. האמפתיה נבחנת בעבודה זו מזוויות מגוונות - תודעתית, חווייתית, פנימית, חיצונית, סובייקטיבית, בין-סובייקטיבית ועוד. חקירה מסועפת זו מאפשרת לבחון את המתחים הטמונים באמפתיה באמצעות הרכיבים האפיסטמולוגיים והאונטולוגיים הכרוכים בה ולהגדיר את היחסים ביניהם. עבודה זו של פירוק ובנייה מחדש, נבירה והעמקה לצורך חשיפה ופתיחת נתיבים חדשים, נועדה להאיר את האמפתיה מזוויות חדשות, מתוכה ומחוץ לה, על מנת לתרום להבנה הולמת ועשירה שלה הן בשדה הפסיכואנליטי הן בזה הפילוסופי.

מבנה העבודה: העבודה משרטטת נתיב חקירה שעובר דרך ארבע עמדות-מוצא אשר לכל אחת מהן מוקדש פרק נפרד. בתשתית עבודה זו ניצבת ההבנה כי האמפתיה נתונה במתחים דיאלקטיים מובנים. לפיכך בכל פרק מוצג ציר מסוים הנמתח בין שני קטבים, שדרכו נעשית ההתבוננות בממדי האמפתיה וחקירתם. כלומר, עמדת-המוצא שמוצגת בכל פרק מתחילה מהצגת מתח יסודי הטמון באמפתיה כפי שהוא מופיע בהגותו של קוהוט, וממשיכה בבניית מתווה לחקירת המתח הדיאלקטי בכלים פילוסופיים.

בפרק הראשון מוצגת עמדת-המוצא הראשונה שעניינה המתח בין סובייקטיביות לאובייקטיביות. מתח זה נבחן במסגרת תמה פנומנולוגית מרכזית מבית מדרשו של הוסרל: האינטנציונליות. הוסרל חקר ופיתח את האינטנציונליות הן כפעולה תודעתית הן כמאפיין מהותי של התודעה. העמדה האינטנציונלית משמשת כאן בסיס מושגי ותמתי לבחינת התודעה האמפתית, מבניה ותפקודיה. באמצעות עמדה זו מתוארים הממדים האובייקטיביים והסובייקטיביים של ההבנה האמפתית והתנועה התודעתית בין ממדים אלה. מטרת פרק זה לברר את משמעותה של הבנת החוויה הסובייקטיבית ואת אופקי פתיחות התודעה לעבר האחר, ותוך כך לחשוף את מהותה הבין-סובייקטיבית של האמפתיה.

בפרק השני מובאת עמדת-המוצא השנייה שבוחנת את תנועת האמפתיה בין אוניברסליות ובין שונות בין-אישית. בעזרת הגותו של דילתיי נבחנת האמפתיה כפעולה של הבנה ושל חוויה. חקירת הנחותיו של קוהוט בפרק זה מזהה את תנועת האמפתיה כמטוטלת הנעה במתח שנוצר בין הממדים האוניברסליים לבין הממדים הפרטיקולריים של האובייקט כנתון בפני התודעה, בין הביטויים החיצוניים ובין הביטויים הפנימיים שלו, בין שונות ובין דמיון, בין הפניית המבט פנימה ובין הפניית המבט החוצה. עמדת-מוצא זו וחקירתה של האמפתיה כתופעה אנושית חושפת את ריבוי הממדים ורוחב היריעה שלה, שאינם מתמצים בפעולות התודעתיות הכרוכות בה.

הפרק השלישי מוקדש לחקירת המתח בין הבנה לאי-הבנה באמפתיה ומתבסס בעיקר על הגותה של אדית שטיין. עמדת-המוצא המובאת בפרק זה פונה אל מושגים פנומנולוגיים והרמנויטיים שפיתחה שטיין על מנת לבסס את משמעותה של אי-ההבנה בפעולת ההבנה האמפתית. בחקירה זו של התנועה בין הבנה ואי-הבנה, האמפתיה מתבררת כיצירה אנושית מתמשכת המהווה בפעולתה מנוע לא רק להבנת הזולת אלא לכינון העצמי. חקירה זו קובעת כי העצמי האמפתי אינו עומד בפני עצמו אלא הוא כבר מכונן כעצמי בין-סובייקטיבי, ככזה הנטוע בעולם ובתוך מערכות של קשרים והקשרים.

לבסוף, עמדת-המוצא המובאת בפרק הרביעי בוחנת את תנועתה של האמפתיה בין הבנה לבין ריפוי ומנתחת אותה בעזרת הפילוסופיה ההרמנויטית של גאדמר. מטרת חקירה זו לבחון את טענתו של קוהוט בדבר השפעתה המרפאת של האמפתיה. גאדאמר רואה בהבנה חלק אינטגרלי של הקיום האנושי, ובתור שכזו מזהה בה ממדים אונטולוגיים של יישום. לפי גאדמר, כל הבנה היא מעשה ממשי וחי, פעולה בעולם. גישה זו מאפשרת בחינה של הממדים הקיומיים, החווייתיים והרגשיים של האמפתיה. ניתוח האמפתיה באמצעים אלה מאפשר לגבש בסיס פילוסופי להנחה הפסיכואנליטית הקוהוטיאנית כי להבנה אמפתית יכולת להשפיע לטובה על נפש הזולת ואף לרפאה ממכאוביה. ממד זה של האמפתיה, הממד הרגשי המכוון לריפוי נפשי, הוא השנוי במחלוקת ביותר ביחס לאמפתיה, בשיח הפסיכואנליטי והפילוסופי כאחד. אולם לדעתי זהו הממד החשוב ביותר להבנת תופעת האמפתיה במלואה. זהו הממד שעליו התעקש קוהוט שוב ושוב בכתביו ובהרצאותיו, אך התקשה לבססו. ממד זה מהווה לדעתי את החולייה המחברת בשרשרת החוליות המרכיבות את האמפתיה ועושות אותה למה שהינה. בחקירה פילוסופית-הרמנויטית של האמפתיה מתברר כי הממד הרגשי הוא מרכיב מהותי של האמפתיה. זאת ועוד, מרכיב מהותי זה, הנמצא בבסיס השפעתה המיטיבה של האמפתיה וחשיבותה לריפוי נפשי, הוא בבחינת אבן הרֹאשה המונחת בסיום בניית הגשר ומחברת את חלקיו על מנת שלא יקרוס.

תרומתו של מחקר זה כפולה. ראשית, זהו מחקר בין-תחומי הנע הלוך ושוב מהפסיכואנליזה אל הפילוסופיה ובחזרה. בכך מממש המחקר את החזון הפילוסופי–הרמנויטי שלפיו ההבנה אינה נמדדת רק בתוצאותיה ובהישגיה הממשיים, אלא חשיבותה בעצם קיומה. תנועה זו של פעולת החקירה וההבנה בין התחומים, הן הפילוסופי הן הפסיכואנליטי, מעשירה את שניהם ומאפשרת יצירת משמעויות חדשות. שנית, עבודה זו שמה לה למטרה לחזק ולבסס את טענתו של קוהוט כי לא זו בלבד שהאמפתיה הכרחית לעבודה הפסיכואנליטית כדרך המרכזית להבנת האחר, אלא שהיא גם האמצעי לריפוי נפשי. עבודה זו מעניקה תשתית פילוסופית רחבה ואיתנה לאמפתיה, על יסודותיה האפיסטמולוגיים והאונטולוגיים המשורגים ביניהם ובלתי ניתנים להפרדה. במהלך החקירה מתבססת תפיסה חדשה של המתח בין האפיסטמולוגיה לאונטולוגיה באמפתיה: האפיסטמולוגיה היא אונטולוגית והאונטולוגיה כרוכה בהתקדמות אפיסטמולוגית. במילים אחרות, מתגלה כי האמפתיה מתקיימת ומתרחשת בעצם המאמץ לקיימה, כלומר בניסיון החוזר והמתמשך להבין טוב יותר את האחר. ובו זמנית, הבנה טובה יותר של האחר מולידה ומקיימת התרחשות ממשית של שינוי במציאות. האמפתיה מתגלה כתהליך בין-סובייקטיבי דינאמי של התהוות, תהליך שבהתרחשותו מתקיימת החזקה ונוכחות רציפה של המתח האינהרנטי לאמפתיה – המתח שבין תודעה להוויה. האמפתיה מתבררת כאמצעי חשוב ויעיל להשגת ידע סובייקטיבי, אובייקטיבי ובין-סובייקטיבי, אך בתוך כך מתברר גם כי חשיבותו של ידע זה אינה טמונה בתוכנו, אלא בתהליך המתמשך של המאמץ האמפתי עצמו.

Abstract

The current research examines the issue of empathy in psychoanalysis in the light of the concepts of phenomenological philosophy and by means of the methodology it proposes. The issue of empathy is discussed extensively within the phenomenological philosophy of the late nineteenth and early twentieth centuries. In this context empathy is considered to be a unique path to understanding others and is discussed as part of the “Problem of the Other”, i.e. the problem of understanding the other, in spite of his being a stranger and another. Empathy, then, is connected to the investigation of the nature of means of communication and interpersonal relationships, and to the possibility of achieving through these an understanding and awareness of the other’s inner world.

In spite of the importance of the issue of empathy in the interpersonal context, the concept of empathy was rarely employed in the early years of psychoanalytical discussion. Psychoanalysis was developed by Freud as a scientific medical discipline which distanced itself from philosophical ideas and modes of thought. This may explain why, although Freud devoted a significant portion of his works to the nature of the interpersonal connection within therapy, the topic of empathy is scarcely mentioned in them. The concept of empathy achieved a renaissance in psychoanalysis thanks to the psychoanalyst Heinz Kohut, the founder of “self psychology”, who established the central role of empathy in psychoanalysis. Kohut stressed the centrality of empathy in the contemplation and understanding of the inner psychological world of the other, and also identified its therapeutic qualities. Kohut’s essential claim for the use of empathy as a primary tool in therapy was a cornerstone of self psychology in its early years, and formed part of his efforts to find a theoretical confirmation and anchor for the results of his clinical work. However, in spite of the recognition by the psychoanalytical world that empathy is an essential prerequisite for bonding within therapy, Kohut struggled to prove his claims, and often had difficulty in confirming them.

The objective of this thesis is to provide a firm basis within phenomenological and hermeneutic thought to confirm Kohut’s claims concerning empathy. To this end the thesis exposes the presuppositions behind self psychology’s use of empathy, and examines and researches these presuppositions, and the components and aspects that comprise them. Kohut’s claims are analyzed in this thesis in the light of phenomenological and hermeneutical philosophical sources. These sources assist in establishing and extending Kohut’s claims while conducting an extensive examination of the question of empathy, its components and means of operation.

Kohut considered empathy to be the principal means of understanding the human psyche, but at the same time saw it as a primary human tool in therapy capable of psychological healing. This dual role in Kohut’s perception of empathy, which sees it both as a means of obtaining human information and understanding and also as a means of curing the human psyche, is present throughout his thinking. It is a fundamental tension between the cognitive and emotional aspects of empathy, between understanding and experience. On occasion Kohut presents the complex duality of empathy’s two functions as complementary, but for the most part he was indecisive and vacillating concerning this duality, particularly with respect to the possibility that empathy is capable in itself of healing the other’s psyche. The current study examines Kohut’s positions and the tension between them. The objective of the philosophical investigation that it includes is to provide a broader perspective and examine psychological concepts in the light of broad philosophical themes. This called for a clarification of the fundamental ambiguity within Kohut’s thought, which expresses an internal tension in the conceptualization of empathy as possessing a double aspect: scientific-observational and therapeutic.

The internal tension between both aspects of Kohut’s conceptualization of empathy comprises the central axis of this thesis. Is empathy only a perceptual tool, an objective observational means of understanding the other, or is it also an emotional human foundation for healing, and therefore a primary communicational, interpersonal, transformative and therapeutic tool? The current research examines the question of empathy by examining this tension between its aspects. My contention is that the tension running like a silver thread between the two aspects of empathy is to be identified with the age-old philosophical tension between consciousness (epistemology) and reality (ontology). This tension within the human condition has been examined from various angles in philosophical thought, and is a basic philosophical focus of this thesis. The epistemological aspects of empathy are related to the conscious characteristics involved in it: the process of understanding, the effort to understand and the reflective examination of this process. Its ontological aspects are concerned with its identification as an existing entity within reality and the actual experience of the subject. The guiding idea of the current study assumes that contemplation of the tension between the epistemological and ontological aspects of empathy enhances its conceptualization and provides philosophical depth to Kohut’s claim that empathy can cure. The study shows that a detailed examination of this tension using philosophical tools heightens the perception of empathy and establishes it as an essential and stable underpinning for psychoanalytical therapy.

The aspects of empathy are examined in this thesis from the viewpoint of phenomenological philosophy, in which a significant role is assigned to empathy. Phenomenology is used in this thesis both as a conceptual platform and as a research method. Phenomenological philosophy deals with the investigation of human experience, in particular the relationship between consciousness of the world and the means by which actual objects and phenomena are interpreted and understood in our consciousness. Phenomenological thought sees empathy as a conscious process taking place between people and a central method for understanding the other. In this respect the phenomenological method is the most suitable for researching empathy. Phenomenology developed a two-pronged approach to the general question of empathy including both methodological aspects used in research into empathy and also substantive aspects that assist in understanding the empathetic experience. The examination of empathy in this study has a corresponding dual nature: firstly it deals with substance, in other words in exposing empathy’s philosophical-phenomenological roots, and secondly it deals with implementing phenomenological methodology in researching empathy.

The question of empathy in phenomenology is multi-faceted, and its conceptual dimensions exceed the boundaries sketched in Kohut’s writings. Study of this school of thought provides a broad infrastructure for examining and confirming Kohut’s presuppositions. Furthermore, harnessing the phenomenological method to the investigation of empathy assists in establishing the importance of understanding human experience. In consequence, a phenomenological analysis of empathy assists in extending and confirming the epistemological foundation of empathy identified by Kohut. In the course of our investigation it emerged that Kohut’s claim concerning the actual ontological basis of empathy, namely that empathy is capable of alleviating and healing psychological ailments, requires further investigation. Philosophical thought concerning empathy only hinted at its ontological aspects. To this end the study turned to the hermeneutic philosophy which emerged from phenomenology and saw understanding as a form of human existence, and elicited from it the ontological foundations of empathy. Empathy is examined in this thesis from a number of different angles: conscious, experiential, internal, external, subjective, intersubjective and more. This multifaceted examination permits the investigation of the tensions inherent within empathy via the epistemological and ontological components that it involves, and the definition of the relationships between them. The task of unpacking and reassembling, excavating and penetrating in order to expose and clear new paths was aimed at illuminating empathy from new angles, from within and without, in order to contribute to an appropriate and abundant understanding of it in the domains of both psychoanalysis and philosophy.

Structure of the thesis: the thesis lays out a route of investigation passing through four starting points, to each of which a chapter is devoted. The thesis is based on the realization that empathy is subject to inbuilt dialectic tensions. Therefore each chapter presents an axis between two extremes, along which the examination and investigation of aspects of empathy are conducted. In other words, the starting point presented in each chapter begins with an exposition of a fundamental tension within empathy as it appears in Kohut’s thought, and proceeds to construct a framework for examining the dialectic tension using philosophical tools.

The first chapter presents the first starting point, which is concerned with the tension between subjectivity and objectivity. This tension is examined in the context of the central phenomenological theme from the Husserl school: intentionality. Husserl investigated and developed intentionality both as a conscious activity and as a qualitative characteristic of consciousness. The intentional position serves here as a conceptual and thematic basis for the examination of empathetic consciousness, its structures and functions. Via this position the objective and subjective aspects of empathetic understanding and the movement of consciousness between these aspects are described. The objective of this chapter is to clarify the significance of understanding the subjective experience and the horizons of opening consciousness towards the other, and thus to expose the intersubjective nature of empathy.

In the second chapter appears the second starting point, the examination of the movement of empathy between universality and interpersonal difference. The philosophy of Dilthey is used to examine empathy as an act of understanding and experience. The investigation of Kohut’s presuppositions in this chapter identifies the pendulum-like movement of empathy swinging along the line of tension between the universal and particular aspects of the object as it appears to consciousness, between its external and internal expressions, between difference and similarity, between introspection and extrospection. This starting point and the investigation of empathy as a human phenomenon exposes its multidimensionality and broad scope, which are not limited to the conscious activities involved in it.

The third chapter is devoted to an investigation of the tension between understanding and misunderstanding in empathy and is chiefly based on the thought of Edith Stein. The starting point presented in this chapter is directed towards the phenomenological and hermeneutical concepts developed by Stein as a basis for the significance of misunderstanding in the process of empathetic understanding. In the examination of the movement between understanding and misunderstanding, empathy emerges as an ongoing human creation whose action is a mechanism not only for understanding of the other but also for self-formation. This investigation concludes that the empathetic self is not independent but is already formed as an intersubjective self rooted in the world within systems of connections and contexts.

Finally, the starting point presented in the fourth chapter examines the movement of empathy between understanding and healing and analyses it via Gadamer’s hermeneutic philosophy. The objective of this investigation is to examine Kohut’s claim concerning the healing influence of empathy. Gadamer considers understanding to be an integral element of human existence, and as such identifies within it ontological implementational aspects. According to Gadamer, every understanding is an actual living act, an activity within the world. This approach allows an examination of the existential, experiential and emotional aspects of empathy. Such an analysis of empathy permits us to formulate a philosophical basis for the Kohutean psychoanalytical assumption that empathetic understanding is capable of having a beneficial influence on the psyche of the other and even to cure its ailments. This aspect of empathy, the emotional aspect aimed at psychological healing, is the most controversial aspect of empathy in both psychoanalytical and philosophical discussion. However, in my opinion, this is the most important aspect for a full understanding of the phenomenon of empathy. This is the aspect which Kohut repeatedly insisted on in his writings and lectures, but had difficulty in confirming. In my opinion this aspect is the connecting link in the chain that comprises empathy and makes it what it is. In the philosophical-hermeneutical investigation of empathy it emerges that the emotional aspect is the most meaningful aspect of empathy. Furthermore, this meaningful element, which forms the basis of empathy’s beneficial influence and its importance for psychological healing, constitutes the headstone completing and supporting the bridge connecting its various constituents.

The contribution of this research is twofold. Firstly, it is an interdisciplinary study moving to and fro between psychoanalysis and philosophy. In that respect the study is a realization of the philosophical-hermeneutical vision that understanding is not to be assessed only in terms of its results and actual achievements, but that its significance is to be found in its very existence. The interdisciplinary movement of the research and its conclusions, covering psychoanalysis and philosophy, enriches both disciplines and enables the creation of new meanings. Secondly this thesis aims at strengthening and establishing Kohut’s claim that empathy is not only essential for psychoanalytic work as a central means for understanding the other, but is also a tool for psychological healing. This thesis provides a broad and stable philosophical under-pinning for empathy, including its inseparably interwoven epistemological and ontological foundations. During the research a new perception was established of the tension within empathy between epistemology and ontology: epistemology is ontological and ontology is interconnected with epistemological progress. In other words, it emerged that empathy exists and takes place within the very effort of achieving it, i.e. within the repeated ongoing endeavor to better understand the other. At the same time, improved understanding of the other brings forth and sustains an actual event that modifies reality. Empathy was revealed as a dynamic intersubjective process of becoming, a process whose occurrence includes the existence of a strengthening and ongoing presence of the tension inherent in empathy: the tension between consciousness and being. Empathy emerged as an important and efficient means of acquiring subjective, objective, and intersubjective knowledge, but at the same time it became clear that the significance of this knowledge is not to be found within its content, but within the ongoing process of the empathetic endeavor itself.

תוכן עניינים

תקציר

פתח דבר

מבוא

א. נושא המחקר: אמפתיה בין הבנה לריפוי

ב. אמפתיה ובעיית הזולת בפילוסופיה – סקירה היסטורית ורעיונית

ב.1. אמפתיה כאמצעי להבנה ולתקשורת

ב.2. אמפתיה כסוגייה פנומנולוגית

ב.3. אמפתיה והרמנויטיקה – יסודות אונטולוגיים

ג. אמפתיה בפסיכואנליזה

ג.1. קוהוט והאמפתיה

ג.2. אמפתיה בפסיכואנליזה בת-זמננו: בין-סובייקטיביות והתייחסותיות