״דחף של חיים״ - ד״ר זהורית אסולין על תהליך הפיכת הדוקטורט לספר

 

״מה מאפשר תרגום של אפקט או התמרה של ייצוג דחפי לשפה ולמערכת סימבולית? מה מאפשר הבנה ותרגום של מטפל את תודעתו של המטופל? מהם המפתחות שיש בידי המטפל או המטופל להתייחסות לתהליכים מנטליים בכלל ולא מודעים בפרט המתרחשים בנפש? כיצד מתגברת הפסיכואנליזה על שונות תרבותית בין מטפל למטופל? אילו מודלים תרגומיים מובלעים בכל הגות פסיכואנליטית העוסקת בהבנת נפש? אלו חלק מהשאלות שהיוו בסיס לכתיבת המחקר של ספר זה. שאלות  מעשיות אלו נוגעות באופן ישיר לאופן שבו פועל מנגנון התרגום בתודעתנו. (מתוך כריכת ספרה של ד״ר אסולין)

 

זהורית, איך את מרגישה בעקבות הוצאת הספר?

הספר יצא בעיתוי מאוד מורכב. הספר יצא בתחילת חודש ינואר כשאני עוד בתוך התהליכים של השבעה באוקטובר. יש לי בת שהייתה תצפיתנית שם וחולצה כעבור 16 שעות ומאז אנחנו מלווים אותה. הרסיסים של האירוע חדרו עד אליי ומצאתי את עצמי במצב רגשי מאוד מורכב. כשיצא הספר לאחר עבודה מאומצת של שנה התרגשתי מאוד אבל הרגשתי שאני לא יכולה לחגוג את זה. בעידוד חברה שאיתה עברתי יחד את תהליך הדוקטורט החלטתי בכל זאת כן לציין את האירוע וקיימתי ערב השקה בסוף מרץ. הרגשתי שזה מאבק מול מה שקורה, שזה ממש דחף של חיים ושל יצירה מול דחפי הרס ומוות מאוד קשים.

ההשקה עצמה היא פעולה שרציתי לבנות ברוח הספר וברוח התוכנית. למשל, היה לי חשוב שידברו גם מתחום הפסיכותרפיה ועולם הטיפול אבל גם מתוך תחומים רחבים יותר של חברה ושל אמנות. בהשקה דיברו פרופ׳ ענר גוברין, יורם ביטון מהתוכנית ובנוסף אותה חברה שליוותה אותי דיברה מהזווית של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חוץ מזה הייתה גם התייחסות אמנותית - מוזיקה של עוד ושל קלרינט וגם זה הרגיש לי כמחבר עולמות. בעקבות הערב הזה עומדת להיוולד עוד יצירה. מדובר במחשבה משותפת של המחלקה לתרגום בבר אילן ושל המחלקה שלנו, של פרשנות ותרבות, להקים קבוצת מחקר רב תחומית סביב המושג של תרגום. מושג התרגום ישמש בכל מיני מישורים, לא רק במשמעות של שפה אלא גם כמנגנון ייצוג. גם בעבודת הדוקטורט ובספר שכתבתי אני לא רואה בתרגום רק מטאפורה אלא אני חושבת על איך המנגנון הסמיוטי הזה עובד בכל מיני מקומות. בספר למשל המטרה הייתה להראות איך המנגנון הזה של התרגום פועל באופן סמיוטי-בלשני בכל מיני מרחבים. גם בתוך מרחב בין-אישי וגם במרחב הטיפול.

את יכולה לספר על ההבדל בין שני הטקסטים - עבודת הדוקטורט והספר?

דוקטורט הוא משהו שברגע מסויים צריך להיסגר, לא מתוך מיצוי של החקירה, לא כי את רוצה להכריע. זו לפעמים החלטה פרקטית, משהו כמו ׳אני כבר לא יכולה להוציא מזה יותר, אולי אחרים יוכלו׳. עבודת דוקטורט צפונה בספריות האוניברסיטה ואף אחד לא מגיע אליה אלא אם כן אתה מחפש את הדבר הזה באופן מסויים. ספר זו פעולה של הנגשה, הנגשת ידע, לקהל יותר רחב. משהו בספר יותר ׳מפוייס׳. לספר אני חוזרת יותר בחיבה מאשר לטקסט של הדוקטורט. משהו שם יותר קשוח. אולי בגלל המשקעים, אולי כי זה עומד יותר לשיפוט אקדמי.

את מרגישה שהטקסט של הספר הוא טקסט שאת מצליחה לחלוק יותר בקלות? כלומר, יש אנשים שלא יכולת לשלוח להם את עבודת הדוקטורט אבל כשיצא הספר אז יכול לתת להם לקרוא אותו?

כן. למשל את הסטודנטיות שאותן אני מלמדת לא הייתי שולחת לקרוא את עבודת הדוקטורט אבל עכשיו אני שולחת אותן לחלקים מתוך הספר וזה יוצר דיון בכיתה. יש לי חברה קרובה שהיא פסיכותרפיסטית ומטפלת. בגלל שהדוקטורט הוא מאוד בלשני ומאוד פילוסופי, הרגשתי שאין לי מה לשלוח לה, למרות שרציתי לשתף אותה בתובנות ובמחשבה. אבל הדוקטורט מכיל גם שיח שהיא פחות מתעסקת איתו וגם חשיבה אחרת, והיא במהותה קלינאית. שם, בקליניקה, יש לה המון עומקים של חשיבה. מכיוון שהספר היה ערוך עבור קהל של מטפלים ולא רק קהל אינטלקטואלים, אלא קהל של פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים אז כשהיא קראה היא אמרה לי שזה פתח אצלה כל כך הרבה כיווני מחשבה ונקודות מבט חדשות על תהליכים בטיפול. במובן מסויים זה מה שייחלתי לו.

זה מעניין כי מה שאת מתארת, המעבר מעבודת דוקטורט לספר זה ממש תהליך של תרגום, וזה גם מה שאת חוקרת, את מושג התרגום.

יש תרגום באותה לשון ממילה אחת לאחרת, תרגום באותה שפה. יש תרגום בין שפות שונות, שזה המונח שהכי מוכר לנו. רומאן יעקובסון אומר שישנו תרגום אינטר-סמיוטי, מצורה אחת לצורה אחרת – למשל להגיד ״עץ״ ולצייר עץ. זו אדפטציה – כמו לקחת ספר ולהפוך לסרט. כאשר אתה מבצע אדפטציה אתה חייב לחשוב על המדיה, על כך שהדבר עובר ממדיה של טקסט למדיה ויזואלית. אז גם פה בהחלט יש עבודת תרגום במובן של אדפטציה. כשהתייעצתי עם ענר, שהוא עורך הסדרה, הרגשתי שהוא מאפשר שהספר יהיה עם אופי אחר, גמיש יותר ומשחקי יותר. המוקד של הקריאה הוא שונה עכשיו. למשל, תוך כדי הכתיבה עלו אצלי שאלות כמו האם זה קריא ונגיש. בדוקטורט אני לא שאלתי את זה כי הקורא המדומיין שהחזקתי בראש הוא קורא בקיא ומבין ויודע לקרוא טקסטים בפילוסופיה.

אני אשאל שאלה שמתבקשת כמעט בכל מקרה של תרגום - האם משהו אבד בדרך?

לא חוויתי את זה ככה. כן השמטתי הרבה דברים כדי להקל על הקורא. המשגות מסויימות, תיאורים מסויימים, הוכחות אקדמאיות ממחקרים קודמים, חלק מאלה השמטתי והחלפתי בתיאורי מקרה. אבל לא הרגשתי שאבד משהו.

עד כמה את מרגישה שהדוקטורט הוא טקסט גמיש לעריכה, להתעסקות מחודשת וכו׳? זה הרי טקסט שעובדים עליו כל כך קשה למשך כמה שנים, מהי היכולת ׳ללוש׳ אותו לאחר סגירתו?

אחרי שסיימתי לכתוב את הדוקטורט כל מה שרציתי זה לא להסתכל עליו יותר. אני זוכרת שבשיחה עם ענר, שהוא העורך של הסדרה בהוצאת ׳רסלינג׳, הוא שאל אותי ׳מה את אומרת להוציא כספר?׳ ואמרתי לו שאני ממש לא שם. אני חושבת שיש איזה שלב שאתה רואה רק את הבעיות בדוקטורט שכתבת ואני אמרתי לו שאני לא רואה איך זה יוצא כספר ושבדיעבד הייתי כותבת את הדוקטורט אחרת בכלל. במשך שנה כמעט לא נגעתי בדוקטורט. לא התעסקתי איתו. אחרי שנה שבמהלכה פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת על דברים מתוך הדוקטורט ואנשים מגיבים לי ואומרים ׳תגידי איפה אפשר לקרוא את זה? איפה מה שסיפרת עליו?׳ אז אמרתי לעצמי שאולי בכל זאת כדאי לעשות פה מאמץ.

זה נכון שהדוקטורט הוא מסמך שכמות הקוראים שלו היא בדרך כלל מאוד מצומצמת, אבל גם ספרי עיון הם לא ספרים שקהל הקוראים שלהם הוא מאוד רחב. האם את מרגישה תסכול מכך שעבדת קשה ושאמנם יש אנשים שנחשפים לספר וקוראים אותו, אבל שעדיין הכמות היא מעטה?

אני מסכימה עם זה שמדובר בקהל מאוד ספציפי ומצומצם, לפחות לגבי הנושא שאני כתבתי עליו, אבל אני חושבת שצריך לחשוב על זה מפרספקטיבה רב דורית. יש לך יצירה ואתה מניח אותה בעולם. אתה עושה לה מקום בעולם. אתה לא יכול לדעת מתי יהיה האימפקט של זה. אולי עכשיו זה שולי, אבל אולי יהיו התפתחויות תיאורטיות בתחום הטיפולי. אין לך איך לדעת לאן זה ילך. זה דבר בעולם ויש לו חיים משלו. אנחנו התרגלנו לתרבות ׳לייקים׳ שבמסגרתה מה ששווה זה מה שנפוץ ואני לא בטוחה שצריך לחשוב על זה ככה. חוץ מזה, מבחינתי כמטפלת ׳כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו׳ ואם החברה ההיא אמרה לי שקריאה בספר שכתבתי פתחה לה חשיבה אחרת על עולם הטיפול אז זה שווה את העבודה.

תגידי, יש לך פרק אהוב?

האמת היא שיש לי פרק אהוב. שניים אפילו. פרק אחד הוא הפרק שממנו בכלל נולד הרעיון לכתיבת הדוקטורט והוא הפרק החמישי בספר. זה פרק שעוסק במרחב הרב תרבותי. כלומר, מה קורה לפסיכואנליזה כשהיא צריכה ׳להגר׳ מתרבות אחת לאחרת – מהתרבות המודרנית הווינאית לארה״ב או פתאום לישראל. חקרתי מה קרה לפסיכואנליזה כשהיא יוצאה לסין ולהודו, שם יש השקפות עולם שונות. הגרעין הזה, הרעיון הזה, צמח מתוך העשייה הקלינית שלי. אני עבדתי בפנימיות של עליית הנוער ושם מאוד העסיק אותי העניין הזה של התרגום, זו שאלה שעלתה לי מהשטח, זה הגרעין שממנו הדוקטורט התחיל.

פרק נוסף שאני מאוד אוהבת הוא הפרק היישומי. זה פרק שבו הרשיתי לעצמי לעבות בתיאורי מקרה. אחת הסוגיות שאני מציגה בו היא איך כשל תרגומי בין מתבגר לבין מטפל יכול לשמש גם בשירות תהליך ההתבגרות. המתבגר רוצה לדעת שהמטפל הוא קצת ׳מהגר׳ בעולמו. אני מציעה שם נקודת מבט לפיה אולי היומרה לא צריכה להיות להבין הכול ושלפעמים כדאי לנסות ולהגיד ׳וואלה אני לא מבין באיזו שפה הילד הזה מדבר איתי׳. אני מאמינה שהמתבגר רוצה להרגיש שיש לו עולם משלו שבו המבוגר לא נמצא. הדגמתי איך תהליכים כאלה של כשלים תרגומיים יכולים להיות בשירות הטיפול.

אני שואל עבור אלו ששואפים להפוך את עבודת הדוקטורט שלהם לספר. האם במסגרת תהליך העיבוד הזה הייתה לך שיטת עבודה? האם יכולה להיות שיטה לתהליך הפיכת הדוקטורט לספר?

בגלל שזה חלק מסדרה אני חושבת שעזר לי לקבל כיוון ראשוני מספרים אחרים בסדרה. עיון בספרים אחרים עזר לי להבין איך זה צריך להיראות, אפילו בשאלה כמו מה היקף מראי המקום שאתה מצטט למשל. זה  דבר אחד שעזר לי. בעיקר אני חושבת שמה שהיה משמעותי זה הליווי של עורכת הלשון. מולה עבדתי לאורך הדרך. הייתי שולחת לה גרסה והיא הייתה מחזירה. המון בדיקות, המון הגהות, עריכת לשון, איפה פסקאות לא מתחברות בצורה ממש קוהרנטית וחסר משפט מכוון. זה מאוד עזר לי. ויש מגבלת מילים, אומרים את כמות המילים של הספר מראש וזה מייצר מסגרת עבודה.

מה היית אומרת לאלו שקוראים על התהליך שלך ורוצים גם לקחת על עצמם את המשימה הזאת?

מותר לקחת זמן להתאושש עד שהחיידק הזה יחזור לדגדג שוב. זו עבודה לא פשוטה וזה לוקח משאבים. זה גם זמן עבודה לא משולם וגם כסף שמשלמים להוצאה, שעל חלקה קיבלתי מענקים ומלגות וחלק יצא מכיסי הפרטי. בהתחלה הייתה התלבטות שלי לגבי השאלה מאילו מוטיבציות אני מונעת – כל עוד הרגשתי שהמוטיבציות הן נרקיסיסטיות, שבהן לא הייתי מחוברת לזה שיש לדבר הזה ערך בעולם, לא הצלחתי לעבוד. ׳רק בשביל השם שלי׳ אני לא אשב ואקרא עוד פעם את כל ה 200 עמודים. הספר עושה תחושת החייאה, הוא מדליק שוב את הניצוץ וגם אולי הוא גם מאפשר לממש מין פנטזיה של תיקון- שהדוקטורט לא היה מושלם ולא חף מטעויות ושהדוקטורט הוא בעצם שלב ביצירה גדולה יותר.

עם הספר את שלמה?

אני לא יכולה להגיד שגם עם הספר אני שלמה. אני בטוחה שיש בה נקודות עיוורון ואני מקווה שקהל הקוראים יאיר את עיניי. שדה הראייה שלך על הדברים מתקבע, אנחנו צריכים זולת.

את מרגישה שאת יכולה להיות קוראת של הספר שלך?

אני לא בטוחה. אני לא יודעת. זה יותר מדיי קרוב. זה כמו ששואלים אותי אם אני יכולה להיות הפסיכולוגית של הילדים שלי. אני לא. אני כן קצת לפעמים, אבל אני לא.

שאלה לסיום – האם את חושבת שתכתבי עוד ספר?

האמת היא שכן. אני מתחילה לחקור ביני לבין עצמי עוד נושא, ואני אומרת אולי הדבר הזה יצליח אולי לא, אבל זו מחשבה יותר קיימת ברפרטואר האפשרויות מאשר פעם, בהחלט.

לקריאה נוספת, ולרכישת הספר לחצו כאן