תרבות בנחת, גיליון 39

קהילת פרשנות ותרבות יקרה,

אני רוצה לפתוח בשיתוף בחוויה אישית ומקצועית. שבתי השבוע מנסיעה ארוכה למדי לעיר (היפהפייה) ונקובר שבחוף המערבי של קנדה, בה השתתפתי בכנס על היסטוריה של רגשות – אחד מתחומי מחקרי. את אתר הכנס תוכלו לראות כאן – אבל שלא כמקובל, את תוכנית הכנס המעודכנת לא תמצאו בו. ומדוע? מפני שמספר ימים לפני הכנס התקיימה באוניברסיטה הפגנה סוערת בעד עזה שכללה גם מעצרים. מלבדי, השתתפו בכנס גם חוקרת נוספת מאוניברסיטה ישראלית אחרת ושני חוקרים נוספים בעלי שמות ישראליים מזוהים ששייכים כרגע לאוניברסיטאות בחו"ל (אחד מהם הוא ד"ר מתן בורד, פוסטדוק בתוכנית שלנו שנמצא כרגע בהרווארד אחרי שזכה במענק של קרן מארי קירי). כדי שנרגיש "בטוחים", מחלקת האבטחה של הקמפוס לחצה על מארגנת הכנס – חוקרת וותיקה ומנוסה מהאוניברסיטה המקומית – לאבטח אותנו ישירות. היא עמדה בלחצים והתעקשה על כך שנוכחות אנשי אבטחה אינה תורמת לבטחוננו האישי ובעיקר לא לחופש האקדמי, והצליחה למנוע את נוכחותם בכנס. המחיר היה שתוכנית הכנס לא תתפרסם מראש ושהוא יתקיים בפרופיל נמוך – בעצם, רק יום לפני הכנס נאמר לנו להיכן בדיוק להגיע.

אם אתם ניזונים רק מהמדיה הישראלית, אולי ההצהרה הבאה תישמע לכם מוזרה: שמחתי מאד על שהכנס התקיים ללא נוכחות אנשי אבטחה. חיזקתי את מארגנת הכנס בהחלטתה ואמרתי לה שיש היום קצת בלבול בציבור, בעיניי, בשדה הסמנטי של המילה “safety”. הרבה סטודנטים/ות מהדור הצעיר בקמפוסים בצפון אמריקה מדווחים על הרגשה של חוסר ביטחון אישי מפני שהם נאלצים לשמוע ולראות דברים שאינם נוחים להם – מאנשים ואגודות במרחב הציבורי של הקמפוס, מהמרצים שלהם ואף מספרי הלימוד. ואילו במקום שבאתי ממנו, כדי לקבל תחושה של ביטחון אישי מספיק לי לדעת שלא מאיימים על חיי באופן פיזי (למשל: שבוונקובר לא יורים עלי טילים). התסריט הקיצוני ביותר שחששו ממנו דיבר על מפגינים שיפריעו לנו לדבר. אבל אפילו במקרה כזה, האיום לא היה על הביטחון האישי שלי אלא על החופש האקדמי שלי. וכדי להגן על החופש האקדמי, ההחלטה הנכונה היתה להימנע מנוכחות אנשי אבטחה. כפי שפרופ' לירן רזינסקי המחיש בתגובתו לאירועים שנכח בהם באוניברסיטת אמורי, נוכחות של אנשי אבטחה גם מנפחת מחאות הרבה מעבר למה שהן. מארגנת הכנס הבינה זאת היטב ובחרה לעמוד לצד החופש האקדמי במקום לכסת"ח ולייצר תחושת ביטחון מזויפת. הערכתי זאת מאד ועל הדרך גם למדתי משהו על ארגון כנסים ויצירת אווירה מקצועית.

ובכלל, היה כנס טוב. ולמרות החששות שהיו לי, לא אני ולא אף אחד מהישראלים (או היהודים) האחרים לא חווינו הדרה או יחס סטריאוטיפי. אנשים באו לכנס אקדמי והיו מרוכזים במשוב הדדי על עבודות, בהתלבטויות מתודולוגיות וביצירת קשרים. וזה נותן לנו פרופורציות לגבי מה שחשוב להם. אז אם יש לכם הזדמנות כזו (ואם כבר יש מחקר להציג כמובן), כדאי לנסוע לכנסים אקדמיים בחו"ל. אל תקשיבו לתקשורת הישראלית ולאזהרות מסע כסת"חיות. סעו, זה נותן פרופורציות ומנקה את הראש.

גם פרופ' רוני מירון היתה בחו"ל, והשתתפה באירוע מיוחד לכבוד המהדורה השנייה של ספרה על הדוויג קונרד-מרציוס (המהדורה הראשונה יצאה בזמן הקורונה) שהתקיים ביום שישי, ה-31 במאי, במרכז לחקר נשים בפילוסופיה ובמדע שבאוניברסיטת פאדרבורן שבגרמניה (רוני משויכת אל המרכז הזה ממש מראשיתו לפני למעלה מעשר שנים ונותנת שם מדי שנה סמינר מרוכז, אגב). חוקרים חשובים מגרמניה ומאיטליה הגיבו למהדורה השניה של הספר, והאירוע שודר גם בזום אז נרשמה גם נוכחות של סטודנטיות וסטודנטים שלנו. ברכות!

וכעת להודעה מבאסת: הוועדה המארגנת של הסדנה המתודולוגית שהיתה אמורה להתקיים ב-8 ביולי (עם כנס פתוח בתחילת ספטמבר) מודיעה על ביטולה של הסדנה בשל חוסר במשתתפים. זה מצער אותי מפני שנדמה לי שבקרב הקהילה שלנו אין מספיק מודעות לחשיבות של ניסוח ראוי של מתודולוגיה מחקרית – חשיבות שבעיניי עולה דווקא במחקרים בין-תחומיים שלפעמים נאלצים ליצור בעצמם מתודולוגיה משלהם ולהסביר אותה היטב לקהילות אינטלקטואליות שונות בשפה שלהן. בתפקידי אני עובר מדי פעם על הצעות מחקר של סטודנטים שלנו (לא על כולן כמובן) ונוכחתי שלעתים פרק שיטת המחקר מורכב מהצהרות כלליות, וחסרה התמודדות ספציפית עם שאלות כמו: כיצד ייבנה הקורפוס? לפי איזה שיטה הוא ינותח, ימוין ויפורש? מה ההצדקה לקורפוס הספציפי שבחרתי ולמה שלא יהיה רחב או צר יותר? מה שיטת הקריאה ואיך אתקף את הפרשנות שאציע? ואגב, לאלו מכם שחושבים כבר על ההמשך אחרי הדוקטורט, אציין שזכייה במענקי מחקר תלויה מאד בניסוח רגיש לפרטים ומדויק של המתודולוגיה. אני מקווה שהסדנה תחזור שוב בשנה הבאה וננסה לקיים פעילויות הסברה נמרצות יותר כדי להטמיע את חשיבות ניסוח המתודולוגיה לכל פרויקט מחקר. בינתיים, כלקח מהעניין, אעביר בשנה הבאה קורס סמסטריאלי על מתודולוגיה במדעי האדם. ותודה מקרב לב לעדי סגל על היוזמה ועל לקיחת המושכות לידיים!

וכעת, עם הפנים לאירועים שכן יתקיימו לקראת סיום השנה. ראשית, ביום ראשון הקרוב (16 ביוני) בשעה 17:00 יתקיים במרכז וואהל טקס הענקת התואר השני לשנה זו. ברכות לאפרודית שחאדה-ספניולי ולנמרוד מישורי (שימשיך לתואר השלישי)!

וב-9 ביולי בערב יתקיים בפארק דהאן שבקמפוס הצפוני הטקס האוניברסיטאי למסיימי הדוקטורט. לפני כן, בשעה 15:00, נקיים טקס חגיגי למסיימי הדוקטורט שלנו מטעם התוכנית עם הרצאות קצרות שלהם בסגנון TED, כפי שעשינו בשנה שעברה. לצערנו, השנה אין לנו את הלוקסוס לבטל שיעורים, אבל נשמח אם מי שיוכלו יבואו כדי לכבד את הקולגות, לחגוג את הגעתם לקו הסיום, ולדמיין שבקרוב זה יהיה אני. הטקס יתקיים בלובי של הספרייה המרכזית, ובקרוב נפרסם את הרשימה המדויקת של המסיימים (שמתעדכנת ממש מדי יום!).

ואילו בשבוע האחרון לשנת הלימודים, נקיים את מסיבת הסיום לסוף השנה – ככל הנראה ביום רביעי, 10 ביולי, בשעה 17:30 (נקווה לאשר זאת בקרוב באופן סופי). התוכנית והמיקום יתפרסמו בקרוב; בין השאר נעניק פרסים מטעם התוכנית על פרסום מאמר אקדמי שפיט. לכן, אם פרסמתם מאמר כזה השנה – לא לשכוח למלא את הטופס. ובלי קשר – מלאו בנפרד גם את הטופס של בל"מ.

וכעת הודעה שעשויה לעניין רבים ורבות מכן: באגודה הסוציולוגית הישראלית יש קהילה ללימודי מוגבלות (disability studies). הקהילה מקיימת סדרה של מפגשים פתוחים לקהל הרחב שלדעתי רלוונטיים להרבה מהתוכנית. פרטים נוספים כאן.

מייחל לימים טובים יותר,

חזקי