מוזיאון החלומות של השבעה באוקטובר

 

איך התחלת עם הפעולה הזאת, של איסוף החלומות?

בהלם של הימים שאחרי שבעה באוקטובר התחלתי לשים לב שיש הרבה נוכחות לחלומות סביבי, במשפחה הגרעינית, בקליניקה ובמרחבים נוספים כמו פייסבוק. הבחנתי בנוכחות של תיאורי חלומות, וגם בדיבור בדימויים ובמטאפורות על המציאות כחלום בלהות. הרגשתי שהנפש שלנו, כסובייקטים, עושה עבודה אינטנסיבית כדי לעכל באופן ראשוני את מה שקרה ואת מה שקורה לנו, ועבודת העיכול הזו מתבטאת בין היתר בחיי החלום.

כתגובה לשבעה באוקטובר הרבה אזרחים ואזרחיות נקטו פעולות מיידיות, הרבה מהן בתחום הסיוע המעשי – אוכל, בגדים וכו׳, וחלקם גם בהיבטים שאפשר לכנות אותם סמליים יותר, כמו גביית עדויות של ניצולים וניצולות. ספרי לי על הדחף הראשוני שהוביל אותך לעסוק באיסוף חלומות.

החומרים האלו היו כל כך נוכחים סביבי, עזים ועשירים, ובהתחלה פשוט הרגשתי צורך לאסוף אותם,  כחלק מהתיעוד של מה שקרה לנו כסובייקטים בעקבות שבעה באוקטובר. שהעדויות החשובות האלה, שעשויות לעזור לנו להבין מה קרה לנו, לא ילכו לאיבוד. הרגשתי דחיפות לאסוף אותם, אפילו בלי לדעת לאיזו תכלית הם ישמשו בהמשך. באותו זמן אפילו חשבתי שאולי בסופו של דבר אעביר אותם לידי מישהו אחר שיעשה איתם משהו. אמרתי לעצמי שאחר כך נחשוב מה נעשה עם זה, אפילו שלא אני אעשה, אבל רק שלא ילך לאיבוד.  

ד״ר נורית ענבר-וייס היא פסיכותרפיסטית בגישה פסיכואנליטית, המטפלת במבוגרים בקליניקה פרטית בירושלים. את הדוקטורט שלה, ״שלא אכאב לשווא: כתיבה אישית-עיונית על מחלה״ היא כתבה אצלנו בתוכנית בהנחיית פרופ׳ לירן רזינסקי. מדובר במחקר פרשני פסיכואנליטי הגותי ותרבותי בו ניתחה טקסטים שנכתבו על ידי חוקרים ואינטלקטואלים שחלו במחלות משמעותיות וכתבו על כך. המחקר עסק הן בחוויית החולי, כפי שהיא משתקפת בכתיבתם של אותם מחברים, והן בחקירת השילוב שבין כתיבה אישית לכתיבה עיונית. נורית מקווה לעבד את המחקר שלה לספר עיון.

האם את מבחינה בנקודות השקה בין הדוקטורט שכתבת בתוכנית לבין מיזם איסוף החלומות עליו את עומלת כיום?

כן. ראשית, הן במחקר לדוקטורט והן במוזיאון החלומות, אני עוסקת בפרשנות של טקסטים המבטאים כשלעצמם את הניסיון של הסובייקטים הכותבים להבין, לעכל ולפרש את מציאות חייהם תוך כדי משבר קשה ומערער. במחקר לדוקטורט עסקתי בהרחבה ברעיון שבכל טקסט שאנחנו מייצרים ובכל מחשבה שאנחנו חושבים יש גם היבט סובייקטיבי ופרטיקולרי, אבל גם היבט אוניברסלי, כללי. זה מאפיין כל מבע ומחשבה, וכמובן שככל שקורה משהו שההיבט הקולקטיבי שלו הוא כל כך עוצמתי ומוחץ כמו שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, כך גם בולט יותר ההיבט הקולקטיבי במבעים האישיים שאנחנו מייצרים. במחקר עסקתי גם באינטרטקסטואליות – האופנים שבהם כל אחד מהטקסטים שנחקרו משתלב במארג שלם של טקסטים ומשוחח איתם.

לכאורה, נראה שחלימה היא פעולה פרטית ביותר, היא היגד שלא נזרק למרחב השיח, כמעט אפשר לכנות אותה כ׳טיוטה׳. תוכלי לתאר את החשיבות של ההיגד מהסוג הזה, של חלום, בעינייך?
אתה צודק כמובן בקביעה שהחלומות שלנו לא משוחחים באופן ישיר עם טקסטים של אחרים, אלא רק באופן עקיף, דרך השפעת התהליכים המנטליים בעֵרות על החלום ודרך השפעת החלימה על המבעים שאנחנו מייצרים בערות. אני פחות מתחברת לדימוי של טיוטה ויותר לדימוי של מעין יצירת אמנות גולמית, החלום כצורה של חשיבה הנשענת על תהליכים ראשוניים והופכת תוכן נפשי אמורפי לרצף של סמלים ודימויים.

הנחת המוצא שלי היא שגם החלומות הפרטיים ביותר מספרים משהו על עלינו כחברה. כולנו בעצם שותפים במאמץ כללי של חלימה. המארג הזה של מחשבות ודיבור ומבעים כולל בתוכו את החלימה וכולנו משוחחים זה עם זה כל הזמן בניסיון להבין את מה שקורה. הנפש החולמת עושה את זה בדרכה שלה, לפעמים באופן שמבטא דברים שהם על סף המודע – היא מבטאת באמצעים סמליים את מה שאנחנו עוד לא יכולים לנסח באופן מאורגן ורהוט בשעות הערות.

אני נזכר במובאה מתוך ״פשר החלומות״ של פרויד: ״רעיונות החלום ותוכן החלום מונחים לפנינו כשתי גרסאות של אותו נושא בשתי שפות שונות, או, ביתר דיוק, תוכן החלום נראה לנו כהעתק של רעיונות החלום לצורת ביטוי אחרת, שעלינו להכיר את סימניה וחוקיה בשימוש הלשון ע"י השוואת המקור לתרגום.״ כלומר, יש כאן טענה שהחלום ממיר תוכן לכדי סמל. תוכלי לתת דוגמה לחלום שבו מופיע סימן כזה, שבעינייך ניתן לפרשו באופן מרובה ורחב?
כן, אחת התופעות הבולטות במאגר החלומות שנאספו אצלי, היא התופעה שפרויד כינה "היקבעות היתר של רכיבי החלום". כלומר, כאשר רכיב אחד בחלום עשוי לייצג כמה וכמה דברים, ואין צורך להכריע בין הפרשנויות השונות. זו אחת התופעות שמעניקות לחלומות את האיכות העמומה והעשירה שלהם, בדומה לעבודות אמנות.
למשל,  גבר בן 76 חלם בדצמבר את החלום הבא:

"אני בין המפונים לאילת. אני גר באולם גדול עם מיטות. כשאני מגיע למיטה שלי, אני רואה שנתניהו התנחל בה. הוא יושב עליה עם פיג׳מה. אני חושב לעצמי: לא אריב איתו, אחפש מיטה אחרת. אני שואל אותו האם כבר הוגש האוכל. נתניהו אומר לי: ׳כן, הוגש. אבל היה רק תפוח אדמה ואשל׳. ואז התעוררתי.״

החלום הזה הוא בעיניי מעט המחזיק את המרובה, ובהתכתבות שהתפתחה נגענו בריבוי המשמעויות של רכיביו השונים. לדוגמה, הדימוי של נתניהו בפיג'מה חזק ולוכד את תשומת הלב. מה זו הפיג'מה הזו? סימן לילדותיות, חולשה, זיקנה, מחלה? מניפולציה כדי שלא יזיזו אותו מהמיטה? האם זו פיג'מת בית חולים? פיג'מה של אסירים? או אולי של משוגעים? נדמה שכל האסוציאציות האלה דחוסות להן יחד בדימוי הפיג'מה.  

חשבתי לעצמי שאולי הקירבה הגילית בין החולם לבין נתניהו מעצבת במשהו את האופן שבו הוא רואה אותו: לא "גדול מהחיים" לטוב או לרע אלא איש מבוגר, עייף וחלש (גם אם לא מעורר סימפטיה). נתניהו והחולם כלואים יחד במציאות עגומה אחת. זה חלום שאני מדמיינת כעבודת וידאו ארט או כפורטרט ענק של נתניהו בצבעי שמן... זה היה יכול להיות חזק כעבודת אמנות.

אני נזכר שלפרויקט שלך קראת ״מוזיאון החלומות של שבעה באוקטובר״, ואני בהחלט מבין את הפעולה שלך גם כפעולה אמנותית, או לפחות כפעולה בעלת פוטנציאל אמנותי. אולי אפילו עצם איסוף החלומות ומיקומם תחת הקטגוריה של ״מוזיאון״, היא כבר מעשה אמנותי. תוכלי להתייחס לתכלית של הפרוייקט שלך – כלומר, האם את רואה בו מחקר, או פעולה אמנותית, או פעולה של תיעוד, או אולי משהו שנע בין כלל המרחבים האלו?

אני חושבת שזה יותר פרויקט אישי ממחקר. אני יכולה למפות את החלומות שנאספו בפרויקט על הציר שבין הקולקטיבי לפרטי. בקוטב אחד יש חלומות מאוד כלליים וגנריים, פשוטים וישירים, כמעט ללא רכיב אישי וגם כמעט ללא מקום לפרשנות. מעין אוסף של וריאציות על חלום קולקטיבי אחד שמשחזר באופן לא מוצפן היבטים מהזוועות של שבעה באוקטובר. בקוטב הנגדי יש חלומות מאוד אישיים, ספציפיים, אידיוסינקרטיים, שמשמעותיים לנפש החולמת אבל פחות מובנים ומעוררים (evocative) במנותק מן ההקשר האישי. בפרויקט הזה אני אוספת את כל סוגי החלומות, אבל מתעניינת במיוחד בחלומות בעלי סמליות עשירה שנמצאים בחלק המרכזי של הציר, כמו החלום שתיארתי קודם. באפקט שלהם על הקורא הם דומים ליצירות אמנות העוסקות באירועים המטרידים את כולנו.

במהלך העבודה על הפרויקט נודע לי על כמה מחקרים אקדמיים שעוסקים בחקר חלומות שנחלמו בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. הידיעה הזו שחררה אותי לקחת את הפרויקט לכיוונים אישיים משלי. היה שלב שבו שקלתי לחבור לחוקרת שהציעה לי לשתף פעולה בעריכת מחקר איכותני על החלומות. בתוך ימים ספורים הבנתי שזה לא הכיוון שבו אני רוצה ללכת. לא רציתי להחליף את ההתכתבויות האישיות המרגשות שהתפתחו במייל ביני לבין החולמים, בתקשורת חד-צדדית ואנונימית ובמעבר מהיר להתבוננות על החלומות האלה כמכלול.

כלומר, הפעולה שלך התרחבה מתיעוד ואיסוף – לפעולה נוספת של תגובה ושל שיחה?

בהתחלה רק הודיתי לשולחים אבל כשהזרם התחיל להתמתן התחלתי לכתוב לאנשים תגובות אסוציאטיביות לחלום שלהם, והתפתחו התכתבויות עשירות ומרתקות. ההתכתבויות האלה הפכו בעצם ללב הפרויקט שלי.

כלומר, משהו שדומה לפירוש חלומות  בקליניקה?

מצד אחד כן, אבל זה הפוך קצת מהקליניקה. בקליניקה אני מקשרת את החלום לפן האישי, אבל בפרוייקט הזה אני מנסה לפרש ולחפש אחר הכללי. בקליניקה אנשים לפעמים מדברים כאילו כל מה שהם מרגישים וחשים נמצא שם במציאות והוא משותף לכולם ואני עוזרת להם לחלץ את המשמעות האישית, הסובייקטיבית. כאן אני במאמץ הפוך – יש לי מעט מאוד פרטים ביוגרפיים על החולמת והתגובה שלי ממעטת להתייחס לפן אישי.

זה נשמע מאוד מעניין ואפילו אינטימי. איך אנשים מגיבים לזה, לשיחה הזאת?

אנשים מבטאים הכרת תודה. "תודה שאת נותנת בית לחלומות". יש אנשים שהתחילו לשלוח שוב ושוב חלומות שלהם ושל בני משפחה שלהם. יש מישהי ששולחת לי את החלומות של אבא שלה, ואני לא יודעת מיהו, ואני מתכתבת איתה והיא מעבירה אליו וחוזר חלילה. אני מרגישה שהוא נותן לי את המתנה הזאת, את החלומות הנפלאים שלו, ואני נותרת לו את המתנה שאני יכולה לתת לו בחזרה, שהיא האסוציאציות שלי, שמעשירות את ההבנה העצמית שלו.

יש כאן נקודה מעניינת ופואטית בעיניי – בהתחלה אמרת שהחלומות הם חלק מהשיח, ואני הקשיתי ואמרתי שמדובר בהיגדים שאינם נזרקים למרחב השיח, כיניתי אותם ׳טיוטות׳, ועכשיו אני מבין שבפעולה שלל מה שאת עושה זה בעצם לשנות את מעמדם של החלומות ולכלול אותם במרחב השיח, לא רק מעצם התיעוד שלהם, אלא מעצם הדיבור עליהם. תוכלי לתת דוגמה לחלום של האדם הזה שציינת?
הבת שלחה לי חלום שמתרחש בתחנת רכבת בפולין, ובו אביה עומד ומחבק ומלטף בחיבה יונה, והיונה מצדה מתחבקת ומנסה להכניס את ראשה לבית השחי שלו, ומסתכלת לו בפנים ומדברת אליו בפולנית. לבת היה ברור שהיונה היא דימוי לכמיהתו של האב לשלום, והיא כתבה לי: "מעניין לציין שבדרך כלל זו אני בידיים שלו בחלומות, כתינוקת".

כתבתי לה בתגובה: "בולטת העדינות והפגיעות של היונה (כמו עדינותך ופגיעותך כתינוקת). כמה היא זקוקה להגנה, כמו רעיון השלום. אבל אולי היא לא רק תינוקת עבורו אלא גם אם, שמדברת אליו בשפת אמו. כפי שיהודה עמיחי כתב בנשימה אחת על אבותיו ועל ילדיו:

וּמֵאָז כֹּל יְלָדַי וְכֹל אֲבוֹתַי

הוֹלְכִים יַחְדָּו שְׁלוּבֵי יָדַיִם

בַּהַפְגָּנָה נֶגֶד הַמָּוֶת.

 

זו הייתה אחת ההתכתבויות המרגשות.
 

האם מלבד ההתכתבות והאיסוף, בתור האדם שחשוף ל׳מסד הנתונים׳ הזה, לחלומות, יש איזו תמה שאת מרגישה שעולה, או תובנה כללית שאת מצליחה לחלץ מכל מה שאת חשופה אליו?

קשה לי להצביע על תובנה מרכזית אחת, אבל יש תופעות מעניינות רבות בחומרים. אני עוד צריכה ללמוד אותן. הגיעו הרבה חלומות על מחדל, טעות גורלית שנעשתה ואין ממנה חזרה, אבל הטעות יכולה להיות בחירה לא טובה בכביש או בשביל הלא נכון בטיול. יש גם סמלים או מוטיבים שחוזרים בחומרים, למשל, מוטיב של בניינים קורסים. זה מחזיר קצת למילוני הסמלים שאנחנו מכירים מתקופות שונות בהיסטוריה. השמים מופיעים בחלומות רבים בניגודיות לארץ, כמקום שממנו נפתחת רעה אבל עשויה לבוא גם הצלה. זה ממש על קצה המזלג.

שמתי לב שהנפש לרוב מגינה על החולמים מהתסריטים הקיצוניים ביותר. אנשים דיווחו שהתעוררו מהחלום באימה רגע לפני שהדבר הנורא ביותר קרה. לפעמים הם ידעו שהם עומדים למות או להיאנס ולפעמים הסוף נותר מעט פתוח והותיר להם איזשהו סיכוי להינצל ברגע האחרון. שמתי לב שהגיעו רק חלומות בודדים שיש בהם אירועים מזוויעים וגרפיים, כמו סצינת אונס מפורטת מאוד, שלי עצמי היה קשה לקרוא. בחלומות האלה, בדרך כלל התברר לי שהחולם או החולמת מתמודדים עם טראומה קשה. ייתכן שאחד המאפיינים של תסמונת פוסט-טראומטית הוא הסדק באמון הבסיסי בעולם – האמונה שאני מוגנת איכשהו ודברים מזוויעים לא באמת יכולים לקרות לי - ואולי בפוסט-טראומה משהו ביכולת של הנפש להגן על החולם ממגע עם חומרים נפשיים מאוד קשים נחלש ונפגע.

מהתיאור שלך, שמדגיש את האסוציאציות, את השיחה ואת פעולת האיסוף, נשמע שאת לא עובדת מתוך נקודת מבט של תיאוריה אחת מסויימת. תוכלי להתייחס לפן התיאורטי של הפרוייקט – האם יש תיאוריה כלשהי שאיתה את עובדת?
הפרויקט לא צמח מתוך מחשבה תאורטית מסודרת וגם לא מתוך מחויבות תאורטית לתאוריה פרשנית אחת. אני קוראת ומרחיבה את הידע התאורטי שלי תוך כדי תנועה.

כלומר, התיאוריה נכנסת כשאת רואה את גוף הנתונים השלם, ואילו בפעולת השיחה שלך את לא נוקטת בתיאוריה קלינית.

אפשר לומר שכן. ברובד אחד, כאמור, התחלתי בשלב מסוים להתכתב עם חלק מהחולמים וזה היבט של הפרויקט שעומד בפני עצמו - הדיאלוג האישי שאני מקווה שתרם להם משהו לתהליכי העיבוד והחשיבה שלהם. ברובד אחר, אם הפרויקט יתורגם בסופו של דבר למסה, לספר או לתערוכה – אז מעמדם של החלומות באמת דומה למעמדן של יצירות אמנות. במילים אחרות, כשמישהו תורם חלום לפרויקט הוא כאילו תורם יצירה לאותו "מוזיאון חלומות". עכשיו היא מונחת בעולם ופתוחה לפרשנויות שונות. זו חשיבה פרשנית שונה מהחשיבה בקליניקה וקרובה יותר לחשיבה במחקר עיוני על טקסטים.

נורית, לאן את רואה את הפרוייקט הזה ממשיך?

זה פרויקט אישי. יש לי פנטזיות למה הוא יכול להפוך, אני יכולה לראות בדמיוני ספר שחלומות מופיעים בו כמו קטעי שירה,  בכל כפולת עמודים טקסט של חלום אחד ומולו איור, ובתחתית הדף אסוציאציות שלי לחלום שלא ממצות את פרשנותו אלא להפך, פותחות ומגרות את החשיבה והרגש. ובפתח הספרון שתיים או שלוש מסות שלי ושל כותבים אחרים מתחומי דעת שונים במדעי האדם, בהסתכלות על הטקסטים האלה כמכלול.