״לשמור את המרחב הזה לא מתומלל עד סופו״ אופיר סגל על תערוכת הצילום החדשה שלו

עם אופיר נפגשתי בביתו שבתל אביב, מצאתי אותו שקוע בכתיבת עבודת סיום בנושא המושג Erlebnis (לעתים מתורגם כ׳ניסיון החי׳ או כ׳חווייה׳) אצל דילתיי עבור הקורס בהרמנויטיקה. הוא מצטט בפניי את א.ד גורדון בהגדרתו למילה ׳חווייה׳, אותה חידש באמצעות שילוב של המילים חיים והווייה: ״בחינת ההווייה של הטבע החי, מבחינת ההשגה היסודית של המשיג״. שנינו שותקים, מהנהנים ומסכימים כי כאן מונחת התשתית לפעולתם של האמנים.

כל הניסיון לגעת בתחומי היצירה דרך השפה תמיד מוביל לתסכול. ישנם כל מיני ערוצים שהדבר הזה יכול ללכת אליו, למשל מה שהיידגר קורא לו ״הפטפוט״. יש לנו המון ביוגרפיות וכתיבה על החיים ועל היצירה, אבל יש את הגישה השנייה שאני יותר מתחבר אליה זו הגישה היותר מינימליסטית, כזו שלוקחת אחריות למילה.

תוכל לנסות ולהסביר מהו צילום מבחינתך?

צילום עבורי הוא ישות בפני עצמה. אצלי לא מדובר בעשייה מתוכננת, אלא בעשייה שנשענת על ההתפתחות של ה׳הינתנות׳, אם להשתמש במושגיה של הפנומנולוגיה. לא מדובר בשריר שיש בו מאמץ אלא זה סוג של חוסר עשייה שהוא עשייה. ואז קורים הדברים הלא צפויים. אני שם את עצמי במצב של ׳התכווננות׳.  הפעולה של הצילום באה ממקום מאוד חזותי וגופני אצלי. הרגעים עצמם הם גופניים ומאוד אינטואיטיביים – תגובות עצביות כמעט לדברים. אני לא עסוק במפגש עם דמות חזותית או אמן חזותי שפתאום הניע אצלי גלגל. דווקא הספרות יכולה להניע גלגלים, השירה. שירה היא מדיום חזותי בעיניי, הכי קרובה לקולנוע או לציור.

שאלו אותי פעם איך אני מחליט לצלם משהו, אז נתתי תשובה שנשענה על דברי הצייר אביגדור אריכא. באחד הטקסטים שהוא כתב הוא הסביר למה הוא בוחר לצייר כרגע את אישתו או את אגרטל הפרחים שהוא קנה יומיים לפני זה. הוא אמר ׳זה כמו צלצול טלפון׳. זה משהו באובייקט, פתאום האובייקט קורא.

איך יודעים שלא מדובר בטעות במספר? 

רק לנסות את זה. לא יודעים מה תהיה התוצאה. השיחה היא שיחה, אין שאלה לגבי הצלצול. מה שכן, יש צלצול שאני לא מספיק חד או פתוח כדי לענות על הפוטנציאל המלא שנמצא בו.

אחת החוויות הטובות שלי היא שאני לא מצלם. שאני הולך לצלם ולא מצלם כלום. אני לא מחפש אף פעם מה לצלם. חזרתי לצלם אחרי שנים. בשנות העשרים שלי עסקתי באמנות פלסטית, אהבתי לעבוד בחדר חושך אבל שנאתי לצלם. חזרתי לצלם אחרי שנולדה בתי, כשהיא הייתה בת שנתיים – לפני 12 שנה. יש פה חווייה פרטיקולרית שהובילה אותי לצורך הזה. לא חשבתי על זה כעל תיעוד או כדי להשאיר משהו. אני לא חושב באופנים האלו, למרות שאני מקנא באנשים האלו שמצלמים ממקום של לתעד את מה שנעלם, את מה שלא יהיה עוד.

תספר על התערוכה החדשה שלך, על החווייה ועל העבודה עליה

זו תערוכת יחיד ראשונה. אני מאוד פסיבי בהנעה של היצירה שלי, אולי מדיי. מאוד חשוב לי הדיוק, לא רק הטכני והאסתטי אלא גם השיח וסוג העבודה, האנשים שאיתם אני עובד. פנה אליי אלחי סולומון, שהציג עבודות שלי בעבר בהזדמנויות שונות. התהליך התחיל בחרדה שלי שקיבלה מענה מתוך הקשר האנושי. היו לי קשיים טכניים שקשורים למרחב הפיזי של התערוכה ומה שהצליח לעזור לי להתגבר על זה היה הקשר האנושי וזו הסיבה הכי טובה לעשות דברים משותפים. כל החווייה שלי הייתה של משהו טוב במידתו הנכונה.

צריך להיות מטורף כדי לעסוק בצילום, בוודאי צילום אנלוגי, בזמן שהתודעה של הילדים שלי ושל רוב תושבי כדור הארץ לא מסוגלת בכלל לראות שום דבר מרוב כמויות המידע שמייצרים ומשלחים כלפינו. כמויות בלתי ניתנות לעיכול של מידע חזותי. במובן הזה יש תחושה של סוף, של דקדנס, של אור אחרון. יתכן שזה מאפיין גם תחילת מאה, שאנחנו עדיין במובנים רבים בתחילתה, אבל יש גם תחושה של שינוי אונטולוגי שאנחנו בעיצומו אבל שאין לנו יכולת בתוכו להבין אותו.

אני מצטט את אורי ברנשטיין המשורר שכתב ספר נפלא על שירה – ״עיסוק בין חברים: פרקים על השירה״ – כמה אנשים ראו את התערוכה שלי? 200? 300 איש, אם אהיה לארג׳? זה לא ספקטקל. אנחנו לא בראווה. מצד שני זה מאוד מאוד חשוב לי. זה כאילו כלום, אבל מאוד מאוד גדול. כמו שההינתנות הזאת היא אינטימית וקטנה ואישית, לי חשוב שהיא לא תהיה פרטית. היא אישית אבל לא פרטית. אם הצילום שלי מצליח זה הופך להיות משהו מיתי. למשל, אישה מוסלמית שכותבת לי מלונדון וקונה צילום שלי של חרדים – אני מבין שהיא רואה משהו מעבר ל׳סוציולוגי׳, מעבר ללבוש, לכותרת.

שם התערוכה הוא ״גוני ביניים״, זה שם שאני מבין אותו באופן כמעט אינטואיטיבי מביקור בתערוכה, ואני מאמין שגם מי שיצפה בתצלומים יוכל להבין זאת, אבל הייתי רוצה לשמוע על הבחירה הזאת, ואולי על הסגנון שלך.

השם הייתה בחירה משותפת של אלחי שלי ושל עוד אמנית, נגה גרינברג, יוצרת, ששנינו מאוד מעריכים וגם שיתפנו אותה בהתחבטות. הרגשתי שאני לא מצליח לחשוב ולהגיע לשם עבור התערוכה. גם לעבודות שלי אין שם, הן Untitled וזה חשוב לי. זה כבר נעשה סוג של שם, ״ללא כותרת״. זה משטיח מאוד את הצילום, מה שהצילום לא רצה להיות מלכתחילה אבל מצא את עצמו שם. זה מדיום צעיר – בן 200, ועד תחילת המאה ה- 20, עד אלפרד שטיגליץ שהייתה לו גלריה בניו-יורק הצילום לא קיבל מעמד שווה ערך ליצירות אמנות. הוא היה נחשב למשהו של תיעוד, אמצעי למען. הוא הופץ והתקבל ככלי ממשלתי, ככלי לתיעוד ולרישום קטלוג, לספר היסטוריה. התקבלותו כאובייקט בעל ערך אמנותי קרתה בשלב יחסית מאוחר והמושג ל״לא כותרת״ וגם השמות שנותנים לפעמים לצילומים מגיעים מעולם העיתונות. צילום עיתונות חייב כותרת.  

בדומה לעניין הכותרת, אנשים שואלים אותי לפעמים ״איפה צילמת את זה?״. זה מפריע לי. אם תדע שזה בגבעתיים – מה זה משנה? בדיוק בשביל זה הצילום. כמו השאלה ״איזה פרח זה?״ – תריחי, תתקרבי, תראי את הצבע.

הרבה מהתצלומים בתערוכה הם צילומים בשחור לבן

שם טמון החיבור שלי להיסטוריה של הצילום. לעובדה שלמדתי צילום בחדר חשוך ובמעבדה ובפילם ומזה ינקתי. קצת כמו לעסוק ברישום או בתחריט - יש פה מלאכה ואמנות שיש לה מסורת ושפה, אני מעוגן בתוך מסורת מסויימת ואני נשען עליה ויוצא מתוכה. אפשר לצרף לזה את הקולנוע של טרקובסקי, שעבורי הוא מקור השראה משמעותי. במובן היותר אישי, השחור לבן הוא תמצות של דברים. אני רואה בשחור לבן דבר מסויים וזה כאילו עיקר הדברים נמצא.

אחד התצלומים שלכדו את עיני במיוחד הוא התצלום אשר מופיע בראש העמוד. אופר, אתה יכול להתייחס לתצלום הזה?

אני יכול להגיד עליו שבשבילי המיקום המסויים הוא מאוד משמעותי. לא היה אדם שראה את התצלום ושטעה בזה שזו הכינרת. אבל האניה הזאת, שהיא מאוד לא אופיינית לכנרת, לקחה אותי בכלל לסבא וסבתא שלי או לאודסה ולים השחור בכלל ולביאליק. הים בצילום הוא שחור. אני חוב על זה שהסטביליות והאיזון הכי גדולים הם בנדידה – בלהיות במצב שהוא על המים. אלו הם לא מחשבות של רגע הצילום עצמו כמובן.

תספר על היחסים בין החומר שאליו אתה נחשף בלימודים לבין הפעילות שלך כאמן בתחום הצילום. בכל זאת, אני מבין שהמחקר שעליו אתה עובד לא עוסק ישירות בצילום, אך אני מניח ששנות הלימודים בתוכנית בהחלט פוגשות את העשייה האמנותית שאתה מקיים.

המפגש והחיכוך עם הוגים ומרצים בעלי משקל ובעלי יכולות הוא בהחלט מפגש משמעותי מאוד. זה בוודאי משפיע בהנעה לדברים אחרים. לפגוש אדם שעוסק באופן רציני, מקצועי ותשוקתי זה תמיד סוג של השראה. במובנים האלה יש השראות גם מסטודנטים שאני משוחח איתם, כמו בסדנת דוקטורנטים. לשמוע דוקטורנטים מציגים את המחקר שלהם – יש בזה כוח גם להשפיע דרך רפלקסיה וגם יש בזה משהו מנחם וגם מאוד מרומם. לי מאוד כיף לראות מחקרים ליידי. אנשים עוסקים ביצירות של דברים מרתקים בשונותם ובייחודיות שלהם ובזוויות שהם מסתכלים וזו פריווילגיה גדולה אני חושב.

הדוקטורט שלי לא עוסק בצילום וטוב שכך. אני חושב שאם הייתי נדרש לכתוב על הצילום ייתכן שזה היה מפריע לי לצלם. הצילום שלי שדורש להישאר ׳אוטיסטי׳ במובן מסויים, לשמור את המרחב הזה לא מתומלל עד סופו.

במובן הזה הלימודים נתנו לי את היכולת לדעת מה לא לומר, למה לא להיכנס, לנפות חומרים ולגעת בעיקר. אני מכיר ויודע תיאוריה של צילום, למדתי אמנות ואני מכיר את שפת האמנות ואת שיח האמנות העכשווי. אני בצורה מודעת בוחר לא לקחת בו חלק, לא מתוך ביקורת עליו, אלא כי זה פשוט לא המקום שלי. פרופ׳ רוני מירון אמרה לי בחכמתה  - ״הרחק את עדותך״. כשאתה קרוב מדיי לדבר יש לך נגיעות בו. יש לך מניעים לא נקיים. אתה עלול להיות מאוהב בדבר בצורה שלא מאפשרת לך באמת לראות אותו. אני צריך לכתוב על משהו שיש לי איתו גם ויכוח, גם סקרנות ופליאה, ובעיקר משהו שאני לא מבין אותו.

התוכנית שאנחנו לומדים בה מלמדת מה זה חוסן אותנטי. מכיוון שאני מסתכל על אחרים מסביבי, אני חושב שזו לא רק חוויה אישית שלי. מאוד קל ללכת לאיבוד ולהתפזר למיליון דברים והיכולת לעמוד על שלך ולהתחבר לתשוקה של עצמך עלולה ללכת לאיבוד. התוכנית עושה את השירות הזה בין אם אתה רוצה או לא, אחרת אתה לא שורד. במובן הזה היא סוג של איזו סדנה נפשית מאוד חזקה לפיתוח של מרכז אותנטי וחזק דיו כדי לפלס איתו דרך.

לצפייה בתצלומים נוספים של אופיר - לחצו כאן