הלבה של הר הגעש עדיין רותחת

מה את יכולה להגיד על המצב בו נמצאים המטופלים שאת פוגשת במסגרת ההתנדבות?

כמו שכולנו מרגישים, מדובר בטראומה קשה הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. כפי שכתבו תאורטיקנים לא מעטים, טראומה מתאפיינת בשני מימדים - ראשית הטראומה עצמה, ושנית - האם בזמן הטראומה ואחריה יש לאדם אמון שההורים מגינים ושומרים עליו (או דמויות אחרות אשר אמורות לשמור ולהגן עליו). הפגיעה של המטופלים שלנו היא בשני המימדים, ובמיוחד קשה המימד השני. תחושת ההפקרה ואובדן האמון במימד ההגנה והשמירה של ההנהגה.

האם את מרגישה שמאז ה- 7 באוקטובר מצב המטופלים משתפר?

הטראומה הנוכחית איננה רק האירוע עצמו שהיה ״והסתיים״ בזמן שאפשר לתחום אותו. היא טראומה שנמשכת כבר כמעט חמישה חודשים כאשר התחושות הלא פשוטות נמשכות. הלבה של הר הגעש עדיין רותחת מעל ראשם ומעל ראשינו.  

אני מניח שבמסגרת התפקיד שלך את עדה לתכנים קשים. את יכולה לשתף בחוויה שלך ובהתמודדות שלך עם התכנים האלו?

חלק מהמטופלים מדברים על תחושת שואה, ואכן רק לשמוע את פרטי ההתנסות שלהם (לעיתים שוב ושוב במפגשים) מעורר בכל מי ששומע תחושות קשות. בכל אדם, וגם בנו המטפלים. אני מתקשה יותר לישון, וגם חולמת אותם לא מעט. אני חשה כמה הם במיוחד יקרים לליבי ונמצאים במחשבותיי. היות ומדובר בטראומה שהיא גם קולקטיבית, אנחנו מרגישים רגשות דומים למטופלינו, גם אם בעוצמה פחותה מהניצולים עצמם. ההזדהות גדולה, והרגשות מאד מתחברים. במובן מסויים אני מניחה שיש ערבוב לא קטן בתחושות שלהם ושלי, ולכן מקפידה להעמיק בבדיקה העצמית שלי לגבי תגובותיי כמטפלת ואני נעזרת בהתבוננות זו גם בחברים מטפלים.

האם את משתפת את המטופלים בקושי הזה, בחווייה האישית שלך, או שאת שומרת את התחושות האלו לעצמך?

אשתף אותך בקטע קצר של שיחה עם אחד המטופלים מהעוטף. באחת הפגישות, בה ביטא כאב רב על חברים שנרצחו, הוא אמר לי, קצת בציניות, ״שמעתי שאתם בתל אביב כבר חוגגים במסעדות ובמועדונים, זה אכן כך?״ עניתי שברור שיש הבדל בין מה שהוא ומשפחתו עברו, ובין מה שאנחנו עוברים. אבל יש גם הרבה משותף כי הייתה רעידת אדמה ענקית, והוא אכן במרכז הרעידה הזו, ואנחנו רק בשוליים של הרעידה, אבל גלי הרעידה מגיעים גם לכאן, ואני ורבים מחברי מרגישים כמוהו עצב וחרדה לעתיד. הוא התרגש מדבריי. העדפתי לא לתת יותר מדי פירושים לשאלה שלו, וזו דוגמא להבדלים שאני מרגישה בעבודתי עמם לעומת עבודה טיפולית ״רגילה״.

איזו יכולת כמטפלת היית אומרת שאת מגייסת בעת הזו במסגרת ההתנדבות?

באופן כללי אני מרגישה שהטיפולים במפונים ובניצולי המסיבה מביאים אותנו להבין עד כמה החלק האמפתי מרכזי בעבודה שלנו. יש הרבה מימדים לעבודה הטיפולית בעת הזו. אני מרגישה שאחת הנקודות המאפיינות היא מצד אחד להיות עם הכאב והאבל של המטופלים בלי להכחישם, ומצד שני להתחבר ולהדהד, ולפעמים להזכיר להם, שיש להם גם חלק הרוצה לחיות ורואה תקווה. 

באילו סוגיות או דילמות ייחודיות את נתקלת במסגרת הטיפולים?

תנועה שצריך לשים לב אליה היא תנועה בין החלק שעסוק בעיקר ברגשות סביב המצב הנוכחי, ובין החלק שרוצה להיכנס יותר פנימה, ולעבד קשיים ורגשות הקשורים גם לרבדים אחרים ול״חיים הקודמים״. אני מצאתי את עצמי זהירה בתנועה הזו, מתוך מחשבה שחיוני להיות קודם כל עם התחושות סביב הטראומה, אבל שמתי לב לאחרונה, שאני יכולה לאפשר לעצמי להיות זהירה פחות, כי בפנים קיימת התנועה הזו. אני מנסה להיות רגישה מתי כן מתאים למטופל או למטופלת להיכנס גם לאזורים נוספים בנפש, כולל האפשרות שלי לנגוע בהם באופן אחר מהשלב בו היו זקוקים בעיקר לאמפתיה ותיקוף. 

לסיום הראיון, איה משתפת בתחושה שלה ביחס למטופלים ולמטופלות, תחושה שהיא מציינת כי אינה קשורה להיותה פסיכולוגית.

אני מרגישה תחושה דומה לתחושות שהרגשתי בעבודתי שנים ארוכות עם ניצולי שואה (במסגרת עבודתה של איה ב״עמך״- המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני). זו תחושת הערכה אדירה לכוחות ולאישיות של אנשים יקרים, שכולם מלח הארץ, שבנו והשקיעו, שבזכותם אנחנו חיים כאן. בתוכם טראומה איומה של אובדנים, אותה הם נאבקים להכיל, ואנחנו ביחד איתם.