דיסציפלינה בלתי דיסציפלינית

 

לכבוד הניוזלטר החדש של התוכנית קיימנו שיחה על בינתחומיות עם אחת הבוגרות המעניינות ביותר של התוכנית (לדעתנו) – תמר ברגר.

 

ד״ר תמר ברגר היא כותבת דוקומנטרית אשר עוסקת בשאלות של מרחב, עירוניות, מודרניות ובעיקר של ישראליות. מרצה בכירה במחלקה לארכיטקטורה, בתוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל וגם בוגרת התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. ספריה: "דיוניסוס בסנטר" (הקיבוץ המאוחד), "ברווח בין עולם לצעצוע" (רסלינג), "אוטוטופיה" (הקיבוץ המאוחד) ו״הצִדה: נופי שארית בישראל״ (הקיבוץ המאוחד).  ובמילותיה:

אני עוסקת בשאלות חברתיות פוליטיות, אולי אסתטיות במידה מסויימת. מה שהכי מחבר בין כל הדברים זה הלשון. הקול שאני מנסה להשמיע.

 

כמשתקף מעבודות הדוקטורט אשר נכתבות במסגרת התוכנית, רעיון הבינתחומיות מתפרש באופנים שונים. נראה כי אצלך הבינתחומיות היא לא רק בשיטת המחקר או במושאי המחקר, אלא כי הכתיבה עצמה היא תופעה של בינתחומיות. במילים פשוטות - אפשר לראות בעבודה שלך ספר שקשה למקם במרחב הספרייה. (כראיה לכך נספר שאת הספר ״דיוניסוס בסנטר״, מצאנו באחת הספריות בכלל באיזור ספרי הפרוזה העברית).

העבודה שלי היא ייצור כלאיים. זה מאוד נרטיבי. זה תיאורי. זה לא כתוב כמו מאמר אקדמי ׳פרופר׳.

 

האם זה מכוון?

זה מכוון במובן הזה שזה אני טורחת על זה. זה לא יוצא ומתפרץ ממני. זו שיטה – אני מקווה שלא במובן הרע של המילה. זה משהו שחוזר. בהשאלה זה סוג של ׳פואטיקה׳. אין לי ׳פאשן׳ לעבודה האקדמית ׳פרופר׳, ואני גם לא יודעת לכתוב ספרות. אני אוהבת את הדוקומנטרי.

 

אולי המונח הזה ׳דוקומנטרי׳ יכול לסייע בהבנת הסגנון הייחודי שלך. באיזה אופן העבודה שלך היא דוקומנטרית?

אני מקיימת מגע דיי אינטנסיבי עם המציאות, עם מציאות ממשית. אני שואפת לחוויה של המציאות באמצעות שיטוט ושהייה בה ואז אני מחפשת להפגיש את זה עם ההרהור בעזרת אחרים, בעזרת תיאורטיקנים והוגים אחרים שעסקו בנושא. אני עושה בזה שימוש דיי מקיף, אני חושבת. כדרכה של ביקורת התרבות ושל לימודי התרבות, זה כמעט אקלקטי. אין פה שיטתיות ונאמנות דיסציפלינרית מסויימת וברורה – זו נשארת דיסציפלינה בלתי דיסציפלינית. אני קוראת לזה ״לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה״ בעקבות מוחמד עלי, המתאגרף המיתי. זה ללכת לפה ולשם, ולפה ולשם והמבחן האמיתי שלי זה אם מצליח לגעת במשהו ולעורר משהו. פה יש סכנות. הבינתחומיות יכולה להיות מסוכנת כי היא יכולה רק לרחף כמו פרפר ולא להצליח לעורר משהו. ה׳ביבליוגרפיה׳, כשם קוד להגותם של אחרים, עוזרת בזה. הם בסוף כרוכים זה בזה, הפרפר והדבורה.

 

המושג ׳דוקומנטרי׳ הוא רב פנים ואנחנו עדים לפרשנויות מאוד מרובות שלו. מהי ההבנה שלך אותו?

אחרי כל החבטות שאנחנו יכולים לחבוט במושג הזה, להגיד שהוא איננו, שהוא לא קיים ושהכול הבנייה, בטח בטכנולוגיות עדכניות שיכולות לעזור לשקר וליצור רושם של דבר שקרה - המחוייבות שלי ביני לביני, היא למגע עם המציאות. אני לא רוצה להתעייף מדיי מהנזיפה הזאת ש״אין דבר כזה דוקומנטרי״ שהכול התעסקות נרקסיסטית של ״הנה תראו אותי״, זה שיח שקיים גם בקרב יוצרים דוקומנטריים, אבל בניגוד לזה אני לא איבדתי את האמונה במציאותיות. אני מרגישה מחוייבות כלפיה. ברור שאני מביאה מעצמי מכאן ועד הודעה חדשה, אבל אני כן מאמינה שהדבר מונח שם.

 

בהקשר הדוקומנטרי, אחד האמצעיים הבולטים בכתיבה שלך הוא השימוש בנתונים והשזירה שלהם במהלך הנרטיבי שלך. האם העיסוק בנתונים הוא חלק מהרעיון הדוקומנטרי מבחינתך?

נתונים זו דרגה אחרת – הנתונים הם גם מרכיב של הדוקומנטריות, אבל עבורי הדוקומנטרי הוא במגע הישיר שלי עם המציאות. אני מסתובבת. אני משוטטת.

 

הפרוייקטים שלך הם מגוונים ופעמים רבות התחושה היא של עושר – כלומר לא מדובר בנושא תחום בצורה סכמטית, אלא, בסימון של תופעה רחבה. איך את מתחילה פרוייקט מחקרי? האם הנושא קודם לפעולת המחקר?

זה הרבה פעמים מגיח לי. אני מסתכלת בתוך הפרוייקט שעשיתי לפניו ואני מבינה תוך כדי. לא תמיד אני מבינה מראש. יש לזה כותרות שיכולות להישמע ׳עקומות׳ בהתחלה, על מה זה ועל מה אני עושה. זה הכי ברור ב׳אוטוטופיה׳ שעוסק במרחב הפרוורי הישראלי החדש. אני הסתובבתי כי אני מסתובבת. אני נוסעת, אני משוטטת, אני מרגישה איזה משהו וזה הולך ומתבהר. אז נגיד בפרוורים נסעתי לפה, נסעתי לשם, ופתאום התופעה הזאת קמה כנגד עיניי כתופעה פרושה במרחב ואז הצטמצמתי אליה והתחלתי לקרוא עליה והמשכתי לשוטט. שתי הפעולות האלו ׳שיטוט׳ ו׳קריאה׳ לא מתקיימות זו לאחר זו, אלא, השיטוט מוביל לקריאה אשר מובילה לשיטוט וכן הלאה.

 

מה החשיבות של הכותרת שאת מוצאת במהלך העבודה?

השם, הכותרת, עוזרת לסמן פנומן. זה פחות מושכל בזמן אמת או ממה שזה נשמע. אין פה שיטה כזאת או איזו תבנית.

 

את מתארת מתח בין שיטתיות שהיא טובה לבין שיטתיות במובן הרע שלה. מהי השיטתיות המגבילה בעינייך?

כשאתה עושה משהו בסדר נגיד ואתה ממשיך אבל בשלב מסויים אתה מאבד את הטריות של ההתבוננות באמת. אתה נעשה אולי אוטומטי. אתה מכתיב למציאות את דמותה. אתה רואה את זה גם בעבודה אקדמית היא יכולה להיות נורא משעממת לפעמים. אני מנסה להקשיב לה, למציאות.

 

לאורך השנים העבודות שלך עוררו השראה לא רק בקרב חוקרים וחוקרות אלא גם בקרב יוצרים ויוצרות מתחומי האמנות. דוגמה לכך ניתן לראות בבחירה של יוצרת התיאטרון המוערכת פרופ׳ רות קנר ליצור שתי יצירות בימתיות מתוך עבודות שלך – האחת ״דיוניסוס בסנטר: אין נופים אבודים״ והשנייה ״הצדה: שיטוט בנופי שארית בישראל״. בפסטיבל דוקאביב האחרון הוצג בבכורה סרטם של קובי פרג׳ ומוריס בן מיור ״סרט בסנטר״ אשר עושה שימוש נרחב בספרך ובו את גם משתתפת כמרואיינת. מה היחסים שלך עם היצירות האלה אשר מבוססות על הכתיבה שלך?

זה נחמד. זה נעים. זה אף פעם, אף פעם לא שלי. זה לא ׳אני׳. בשמחה אני נותנת את זה למי שרוצה לעשות עם זה משהו. זה משמח אותי, באים אחרים עם כישרונם הגדול ועושים מה שעושים, אבל מרגע שהשלמתי פרוייקט אני נפרדת ממנו. גם זה מאוד אחר מעבודה אקדמית, גם לזכותה לגמרי, שהאדם משוקע בנושא ובוחן אותו עוד ועוד ועוד, מכל מיני זוויות. יש בזה משהו חשוב וטוב אבל אני ברגע שגמרתי עם משהו אני מתעופפת לי הלאה.