תרבות בנחת גיליון מספר 23

סגל יקר,

נקווה שכולכם נמצאים בטוב עד כמה שאפשר. אני מניח שהכל שמעו דרך התקשורת את ההודעה על דחיית פתיחת הלימודים ל-24 בדצמבר, ושגם התאריך הזה אינו סופי. מה שכן קרוב לוודאי (עד כמה שמשהו יכול להיות ודאי כיום) הוא שיתקיימו שני סמסטרים, גם אם הם יהיו מקוצרים וגם אם ההפסקה ביניהם תהיה מזערית – בתוכנית שלנו, שאין בה מבחנים, זה פחות מסובך. בכל מקרה אנו מתכוננים לפתיחת הלימודים, ובימים הקרובים המרצים והמרצות בתוכנית יעדכנו בהתאם את אתרי ה"למדה" (בעבר moodle) של הקורסים, וגם יפתחו אותם לסטודנטים לעיון. מתי שהסמסטר לא יתחיל, אנחנו מחויבים להנגיש את השיעורים למגויסי המילואים, ולסייע לסטודנטים ולסטודנטיות הרבים שלנו שעסוקים בעזרה למפונים ולמשפחות הפצועים, הניצולים והחטופים.

ובינתיים, מנסים לשמור על כושר. אמש קיימנו הרצאה שנייה בסדרת "תיאוריה בשעת משבר". בהרצאה עסקתי באספקטים של לאומיות וקולוניאליזם בחקר הציונות והחברה הישראלית, ולאחר מכן התקיים דיון ענייני בשאלה הרותחת (אותי זה לא הפתיע, אבל אולי זה היה מפתיע אחרים מבחוץ).

הצורך שלי לקיים את הדיון הזה למרות סיכון מסוים היה קשור גם ללקחים שלי מהביקור שלי באוניברסיטת ייל במהלך הסופ"ש הקודם. במקור, הביקור נועד להצגת מאמר תיאורטי בסמינר של המרכז לסוציולוגיה תרבותית (המאמר עסק בניסיון להציע רהביליטציה למושג "סולידריות מכנית" של דורקהיים באמצעות שאלת המשמעות של מאכלים לאומיים. קיבלתי משוב אינטנסיבי, כזה שהיה גורם לשורדי סדנאות הדוקטורנטים שלי לחייך בהנאה). מטבע הדברים, הביקור הקצר כלל גם דיונים רבים בענייני השעה עם קולגות ותלמידי מחקר. השתתפתי בארוחת ערב של קולג' כלשהו (ייתכן ששמעתם על הטקסים המוזרים האלו של סגל אקדמי באוניברסיטאות עילית, בסגנון עדות הארי פוטר), וגם בשיחה פוליטית סגורה – בהרשמה מראש – עם קבוצה מהסגל האקדמי ותלמידי המחקר של המרכז לסוציולוגיה תרבותית שבו התארחתי. שוחחתי גם עם קולגות וחברות ישראליות שעוסקות בהוראה על חברה ותרבות ישראלית באוניברסיטה, ועם פעילים יהודיים ב"הילל" המקומי. ומלבד זה היה הרבה סמול-טוק עם כל מיני אנשים בקמפוס ונהגי uber שניסו להבין על מה הסכסוך הזה בעצם.

שמעתי כמובן מגוון של דעות ותחושות, אבל עניין מטריד שעלה מכולם היה הקושי לקיים על ישראל ופלסטין שיחה אקדמית. כלומר, יש שיחה פוליטית בנושא ולאנשים יכולה (לא חייבת) להיות דעה. אבל השיחה האקדמית על תרבות וחברה ישראלית מכאן, ועל תרבות וחברה פלסטינית (וגם ערבית באופן כללי יותר) מכאן, מתקיימת ללא דיאלוג מספק בין חוקרים של שתי החברות. זה לא היה המצב כאשר שהיתי בקמפוס הזה בפוסטדוק שלי לפני כ-15 שנה וקיימתי דיאלוג, אמנם מתוח וקצת רשמי מדי אבל בכל זאת דיאלוג, עם חוקרי חברה ותרבות פלסטינית או חוקרי המזרח התיכון, על נושאי מחקרינו. ואילו כיום, פחות ופחות סטודנטים זוכים להיחשף לדיון מאוזן או לקבל זוויות מבט שונות על הנושא (ושיהיה ברור: גם העמדה הפרו-ישראלית אינה תמיד מבוססת על ידע והבנה מעמיקים, בדמיון מובהק לעמדת הנגד). בעוד עשור או שניים, הסטודנטים האלו שייצאו מאוניברסיטאות העילית בארה"ב יכתבו ניירות עמדה במחלקת המדינה האמריקאית וינהלו את העולם. בעיה. לנו כאן, על כל פנים, אין יומרות לנהל את העולם, אבל אני מקווה שנשמור על היכולת לנהל דיון מורכב וביקורתי גם בעניינים בוערים. זה בנפשנו.

עניין נוסף שעלה באופן ברור מהביקור הזה הוא המופרכות של האזהרות הבטחוניות לגבי הנסיעה לשם. הדיווחים בתקשורת הישראלית (גם בתקשורת האמריקאית, אגב) היו מוגזמים לגמרי. האווירה אמנם לא פשוטה ברמה הפוליטית ויש ביקורת רבה על ישראל, הכוללת כרזות והפגנות ומיצגים ועוד הפקות מושקעות. אבל אין כל תחושה של פגיעה בביטחון האישי בחיי השגרה. אין שמירה מיוחדת על "הילל", סטודנטים שנוהגים ללכת ברחוב עם סימנים יהודיים מזוהים כמו כיפה עושים כך ללא חשש (בעצמי ראיתי), ודמויות מהסגל המזוהות כישראליות ושעוסקות בתרבות ישראלית (נהוג להקרין סרטים ישראלים, להביא סופרים ישראלים לדיון וכו') עושות זאת באופן חופשי וללא חשש לשלומן. גם לא נראה שיש חשש בטחוני (יש חששות אחרים) לארח בקמפוס דמויות אקדמיות מישראל כדי לדבר על מחקריהן. כשסיפרתי למארחיי שמשפחתי וחבריי דואגים שמא יפוצצו לי את ההרצאה, הם לא הבינו מהיכן זה בא. איני נמנה על הישראלים (הרבים מדי) שמקלים ראש בעלייה התלולה בתקריות אנטישמיות בארה"ב מאז אמצע העשור הקודם בערך, ולא על אלו שמכחישים שלעתים קרובות ביקורת על ישראל היא אנטישמיות במסווה. אבל יש הבדל עצום בין זה לבין תחושה של איום על הביטחון האישי בהסתובבות בקמפוס.

כמובן, זו החוויה שלי מקמפוס אחד של אוניברסיטה שנמצאת בעיר שדה קטנה. קמפוסים שנמצאים בערים גדולות כמו הרווארד וקולומביה זמינים יותר לגורמים מתסיסים שאינם תמיד מהאוניברסיטה עצמה (אגב, בדרכי לייל ביקרתי גם בהרווארד כדי לקיים פגישות עבודה – מורגש שם קצת יותר לחץ, אבל שוב, אין חשש לביטחון האישי של יהודים וישראלים). ויכול להיות שאני מגזים בהכללה מביקור קצר של שלושה ימים על המציאות הכוללת בארבעים הימים האחרונים. ועדיין, המסקנה שלי היא שחשוב מאד לנסוע לקמפוסים בחו"ל. לאלו מכם שהדבר רלוונטי עבורם (כלומר שכבר יש מחקר להציג ויש כנס רלוונטי), והמצב האישי והמשפחתי מאפשר נסיעה לכנס בחו"ל בעת הזו – אני ממליץ מאד לנסוע תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים. הנוכחות שלנו חשובה, וחשוב שהקולגות ישמעו את הזווית שלנו – הם מעוניינים לשמוע, גם אם הם לא מסכימים וגם אם האווירה הכללית נוטה נגד ישראל, אך לא בהכרח נגד ישראלים. חשוב מאד שלא נגזור על עצמנו להיות פרובינציאליים דווקא בעת הזו.

שני פריטי מידע חשובים:

לאור המצב, פרופ' רוני מירון מבטלת את השבתון שהייתה אמורה להיות בו בסמסטר השני השנה, ולכן מוסיפה סמינר חדש בנושא "ה'אירוע' של ההיסטוריה: עיון בהגותו המאוחרת של מרטין היידגר". הסמינר יתקיים בסמסטר א', ימי רביעי, בין השעות 20:00-16:00. זה טעון עוד כמה אישורים פורמליים ובקרוב אפשר יהיה להירשם פורמלית לקורס והאתר שלו יעלה לאוויר. סדנת הדוקטורנטים של רוני תוארך מסמסטריאלית לשנתית.

כמו כן, שימו לב שמכון ון-ליר מפרסם את מילגת פולונסקי לפוסט דוקטורט. זו מילגה יוקרתית למדי (תשאלו את ד"ר אלה קליק שלנו ששימשה כעמיתה שם, ואני בטוח שתשמח לייעץ למי ששוקל/ת לפנות). פרטים נוספים כאן.

ולבסוף, אני רוצה לציין התרחשות חשובה בחלקה הקטנה שלנו שנבלעה ברעש המלחמה. ב-1 באוקטובר פרש פרופ' גיל דיזנדרוק מראשות היחידה הבין-תחומית. לא נתקלתם הרבה בשמו ויכול להיות שאינכם מודעים לחשיבות היחידה הבין-תחומית, שהיא בעצם הפקולטה שלנו. בזכות קיומה אין לנו כל מחויבות למחיצות מלאכותיות בין מדעי הרוח והחברה, למשל, שקיימות במקומות אחרים שמחויבים לפקולטה מסוימת, ומתאפשרת לנו בין-תחומיות רדיקלית. קשה להסביר כאן במילים קצרות כמה פרופ' דיזנדרוק עשה מאחורי הקלעים כדי לקדם את היחידה ואת כל התוכניות בתוכה ובהן התוכנית שלנו. למדתי הרבה גם מהסגנון של גיל – תמיד ענייני, בלתי מתפשר, ג'נטלמני ומנומס, ובעל חוט שדרה אינטלקטואלי וחוש צדק. אז תודה רבה לגיל, ובהצלחה רבה למחליפתו, פרופ' מיכל בן-שחר מהמרכז למדעי המוח.

מה אגיד לכם? כולנו מחכים להקיץ מהחלום הרע ולקבל את חיינו בחזרה. לא נקבל אותם חזרה כפי שהיו, אבל ללימודים אנחנו כבר רוצים מאד לחזור. נמשיך לחכות בסבלנות, והיום הזה יגיע אינשאללה.

היו בטוב,

חזקי