זרקור על חוקר | ריאיון עם ד"ר רפאל יונתן לאוס

שאלה: אשמח אם תספר קצת על המסלול המקצועי שלך – איך התפתח השילוב בין מחקר לקליניקה, ובפרט הבחירה במחקר אמפירי וכמותני.

תשובה: אני לא עוסק רק במחקר אמפירי ולא רק במחקר כמותני, אבל זה נכון שזה הכובע שמכירים אותי דרכו. את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית עשיתי באוניברסיטה העברית, שם גם המשכתי לדוקטורט. במקביל עשיתי תואר שני במנהל עסקים. את הפרקטיקום וההתמחות עשיתי במרפאה של קופת חולים כללית בירושלים, ונשארתי שם ברצף מ־2010 ועד 2025 – מפרקטיקום, דרך התמחות, ועד תפקידים של פסיכולוג אחראי ומדריך.

הרעיון של “קלינאי־חוקר” מוצג הרבה פעמים כמודל אידיאלי, אבל בפועל השילוב הזה מורכב מאוד. בכל אחד מהעולמות דורשים ממך מאה אחוז – בהתמחות, בדוקטורט, במסלול האקדמי. ובכל זאת ניסיתי. אולי מתוך נאיביות, אבל גם כי היו לי מודלים טובים. כתבתי את התזה בהנחיית פרופ' גבי שפלר, שהיה גם חוקר אמפירי, גם קלינאי, וגם פסיכואנליטיקאי. ראיתי אצלו בעיניים שזה יכול לעבוד, גם אם זה דורש גמישות ותיאומים לא פשוטים.

לא היה לי חזון סדור של “אעשה דוקטורט ואז אעשה כך וכך”. זה התגלגל מתוך רעיונות שעניינו אותי. אגב, לפני הדוקטורט האמפירי פרסמתי מאמר תאורטי לגמרי בכתב העת מארג – קריאה פרוידיאנית במדרשי השם “ציון” במקרא – ובהמשך גם הייתי רכז מערכת. תמיד הייתי בתנועה בין כתיבה תאורטית למחקר אמפירי.

שאלה: הדוקטורט שלך התחיל במקביל להתמחות. למה היה חשוב לך לשלב ביניהם?

תשובה: היה לי ברור שהשילוב הזה הגיוני עבורי רק אם הוא קורה יחד. חלק מהדוקטורט עשיתי בתוך מקום ההתמחות, כולל איסוף נתונים. הרעיונות שהנחו אותי היו תאורטיים מאוד, אבל מחוברים חזק לפרקטיקה. הרגשתי פער גדול בין השיח האמפירי על טיפולים – אבידנס־בייס, מדדי תוצאה – לבין מה שהעסיק אותי כקלינאי: שאלות של התפתחות, בריאות נפשית במובן הרחב, משחק, יצירתיות.

הדוקטורט עסק במדדים כלליים יחסית – שאלוני דיווח עצמי – ובשאלה האם ואיך הם משתנים לאורך טיפול. זה היה מחקר שקרה כולו בשדה, לא במעבדה.

שאלה: כשאתה מסתכל על זה היום – השילוב בין קליניקה למחקר באמת תורם? ואם כן, למי?

תשובה: קודם כול, לי זה תורם. השילוב מאפשר לי להיות בתוך עולמות שונים – תאורטיים, אמפיריים וקליניים – ולהתבונן בהם גם מבפנים וגם מבחוץ. זה מונע ממני ליפול לקונבנציה אחת ולקחת אותה ברצינות מוחלטת. לא ממקום מקטין, אלא להפך: לשים את הידע שלנו במרכאות.

כשאתה מכיר מחקר מבפנים, אתה פחות משותק מ”המחקר מצא ש…”. אתה רואה את ההנחות, המגבלות, ההטיות. אותו דבר עם ניסיון קליני. השילוב הזה עוזר לי לשמור על פרופורציה וגם על חופש מחשבתי.

אני משתדל גם לעסוק בצמתים שיש להם ממשק יישומי ברור: מחקרים על עלות־תועלת של טיפול, אתיקה מקצועית, שאלות של מדיניות. אלו אזורים שבהם למחקר יכולה להיות השפעה מעבר לחדר הטיפולים.

שאלה: אתה גם פעיל ציבורית כבר שנים. איך זה מתחבר לעבודה האקדמית והקלינית?

תשובה: בעיניי זה הכול אותו דבר. ידע אמור לפעול בעולם, לייצר שינוי. כבר בתואר הראשון אמרה לי מרצה שאני מאוד פרקטי, ושאולי כדאי שאלך לכיוון של מנהל עסקים – והיא לא לגמרי טעתה. גם כשאני עוסק במחקר, השאלה שמעסיקה אותי היא עד כמה הוא באמת תורם למשהו מעשי.

ברור שיש מחקרים שכן. היום אנחנו יודעים הרבה יותר טוב שטיפולים דינמיים אפקטיביים, ולא פחות מטיפולים אחרים, עם יתרונות לאוכלוסיות מסוימות ולפרקי זמן מסוימים. מצד שני, הרבה פעמים התחושה היא שאנחנו רק מגיבים לטענה חיצונית – “תוכיחו שזה עובד” – ולא מייצרים שפה יישומית עשירה באמת.

שאלה: ועדיין, יש מחקרים שממש משפיעים על החשיבה של קלינאים.

תשובה: נכון, ובמקומות האלה אני כן רואה תרומה. כשמחקר נותן לי עוד זווית להבין תהליך – משהו לשים לב אליו בקליניקה – זה יכול להיות משמעותי מאוד. אבל אני לא בטוח שזה שונה מהתרומה של תיאוריה טובה או הצגת מקרה טובה. בסופו של דבר, גם מחקר אמפירי עובד ברמת קבוצות וממוצעים.

שאלה: מהי עמדתך לגבי השילוב בין פסיכואנליזה למחקר?

תשובה: קודם כול, חשוב לדייק: פסיכודינמי ופסיכואנליטי הם לא אותו דבר. אני לא פסיכואנליטיקאי, ולא חקרתי טיפול פסיכואנליטי מלא. פסיכואנליזה קשה מאוד למחקר – היא יקרה, ארוכה, מורכבת. זה לא בהכרח עניין אידיאולוגי, אלא מגבלות מעשיות.

ועדיין, אני לא מקבל את הטענה שפסיכואנליזה היא לא מחקרית. תיאורי מקרה הם מחקר אמפירי־איכותני. פרויד שינה את התיאוריה שלו שוב ושוב לאור הניסיון הקליני – זה בדיוק המפגש בין קליניקה למחקר. הבעיה מתחילה כשכל דיסציפלינה חושבת שהיא יכולה להחזיק את האמת כולה.

כל שיטה מוגבלת. כל מדידה מוטה בדרך אחרת. אנחנו מנסים למשש את הפיל מכל הצדדים, ובסוף מתכנסים להבנה חלקית. פסיכותרפיה, בסופו של דבר, היא מפגש עם אדם מסוים, ברגע מסוים. אין דרך לצמצם את זה לגמרי למנגנונים כלליים.

שאלה: ואם צריך למקם את הפסיכותרפיה כדיסציפלינה באקדמיה – היכן היית ממקם אותה?

תשובה: לא במדעי המוח, ובטח לא רק בביולוגיה. אפשר ללמוד דברים דרך מדדים פיזיולוגיים, אבל פסיכותרפיה נמצאת בעיניי בין מדעי החברה, מדעי הרוח ואפילו אומנות. יש בה ידע, אבל גם יצירה. כל מפגש הוא חד־פעמי, סינגולרי. גם בתחומים “מדעיים” אחרים יש ממד כזה, אבל כאן זה ממש בלב העשייה.

שאלה: לסיום – מה היית אומר למי שנמצא בתחילת הדרך המחקרית והקלינית?

תשובה: אני לא בטוח שאני ממליץ. למסלול שבחרתי יש מחירים, והוא לא בהכרח מתאים למי שחולם על קריירה אקדמית קלאסית. אם המטרה היא לפרסם מהר, לקבל מימון ולהתקדם במסלול ברור – זו כנראה לא הדרך.

אבל אני כן מאמין בללכת אחרי מה שמעניין ומה שמעורר תשוקה. אני לא חושב שהייתי יכול אחרת. בסוף, השאלה היא בשביל מה אתה קם בבוקר. אצלי השילוב בין קליניקה, מחקר ועשייה ציבורית נותן חופש, סקרנות ותחושת משמעות – ואני מציג אותו כאפשרות, לא כמרשם.