חמ"ל נעדרי פנים: מסע שיטוט פנימי ממחיקה לתקווה
חמ"ל נעדרי פנים: מסע שיטוט פנימי ממחיקה לתקווה
מאת: קרן סידי-לוי
*מסה זו פורסמה בספר: ״קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה״ בעריכת מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש בהוצאת 2 שתיים.
טבח השבעה באוקטובר שינה את פנינו, גופנו ונפשנו. הטראומה עודנה מתרחשת, הנוראי והמבעית טרם השלימו את מלאכתם. מסה זו עוסקת בתקווה בזמנים של תופת ואובדן דרך. חיפשתי דרך לחשוב, לחפש מילים, לייצר שביל בנפש הפצועה ובגוף החבול, שם התקווה תוכל להכות שורשים. הדרך שמצאתי בתוכי התגבשה מתוך זיכרון של מפגש עם שני נערים במהלך התנדבות שלי בחמ"ל נעדרים באקספובתל אביב. מפגש שהחל כמחיקת פנים והתגבש והפך לסממן של תיקון ותקווה.
תוכן הדברים ואופן כתיבתם מבקשים להציע מצע לשיטוט והרהור פנימי. השיטוט הפנימי יאפשר, כך אני מקווה, לעורר את הכוחות המחיים בנפש, הקיימים לצד הכוחות המוחקים. הכוח המחייה מחבר בין הקרעים, נותן שם לתחושות עוצמתיות ומבעיתות, ונלחם במחיקה, במחיקת הפנים. הזיכרון וההיזכרות, שיעלו במהלך השיטוט, נוטעים את האדם בתוך זמן ומקום – בניגוד להיעדר המקום והזמן שבטראומה. הם מחזיקים בתוכם אפשרות לגילוי מחודש בזמן אחר, ובמקום נפשי-גופני שונה מזמן ההתרחשות עצמה. ההיזכרות גם מעודדת את הצטרפותן של חוויות וזיכרונות מגוונים, שלא חשנו בזמן המפגש. הגיוון, הרצף, ההמשכיות, בתוך פנים הנפש – מחזירים לאדם את חווית ההיכרות עם עצמו ועם העולם. הםמרחיבים את חווית ה"הנני" בתוכו ובתוך העולם שבו הוא חי, ובכך גם נוטעים בו תקווה שחיים אלה יכולים להתקיים, ושלא הכול חרב והתפורר.
השבעה באוקטובר הוא אירוע שקשה למצוא לו הגדרה מתאימה, הן בשל עוצמת ההרס והחורבן הן בשל ההשלכות הנפשיות, שילוו אותנו דורות רבים קדימה. יעברו שנים רבות עד שנצליח להתחיל להבין עד כמה חיינו השתנו לבלי שוב. עוצמתם, אלימותם וההשלכות הנפשיות של אירועי השבעה באוקטובר, ערערו את אבני היסוד של האנושי, ואת הוודאות שהייתה לנו לגבי הנחות היסוד על תהליכים נפשיים המצויים בבסיס הפעילות האנושית. אחת מהן נוגעת לזיכרון.
הזיכרון אינו מופיע לבדו במערכת הנפשית, הוא מתבסס בתוכנו ונשאר חי ופועם הודות להדחקה. לזיכרון ולהדחקה זיקה הופכית ומשלימה. ההדחקה שומרת על המערכת הנפשית מפני עודפות, היא עוזרת להניח בצד, להשהות במעט את מה שמאיים מדי על הנפש. ההדחקה גם תאפשר לזיכרון להופיע בזמן שבו הנפש תוכל לעכל את שהיה, ואף להציע לאירוע מוקדם אופנוּת מחשבה והֶיוֹת – חדשה ושונה. ללא הדחקה אין זיכרון וללא זיכרון אין לתקווה מקום שבו היא יכולה להפציע.
יש בטראומה של השבעה באוקטובר מרכיבים של ממשות מפלצתית, ממשות שכמעט ולא מותירה בנו אפשרות להשתמש במנגנונים פסיכולוגיים שומרים ומגינים כמו ההדחקה. הממשות המאיינת מפירה את החוזה הפנימי של הנפש עם ההיזכרות, הזיכרון, ומתן השם והצורה לחוויות מפחידות ומצמיתות. במקום זאת אנו שרויים בתוך הווה מקובע, כואב ומבעית. עם חוויה שסדר הזמנים כמו סדר הדברים בעולם בו אנו חיים קרס. אך עדיין, תמיד, חייב האדם להמשיך ולנסות לחשוב שניתן ומותר לקוות ולחלום.
השיטוט הפנימי שאציע כאן נרקם בתוכי בעקבות מפגש עם שני נערים בתחילתה של המלחמה. מפגש שהחל כמפגש חסר, עם יותר נעדרים מנוכחים, בתוך חמ"ל פנימי מחורר ומבעית עם הרבה מדי פנים נעדרות. הכתיבה והזכירה אפשרו לתנועה נפשית גופנית להירקם בתוכי, ולייצר מצע שונה של אחיזה. אותו מקום ואותו מפגש – אך הפעם עם פנים מביטות ולא נעדרות.
אמיר כותבת בעקבות וירג'יניה וולף על הזדקפותו של העש, הזדקפות שאינה עבור מישהו, אלא הזדקפות לשם עצמה. הזדקפות שהיא אמירת "הנני".1 מה יאפשר לנו לומר "הנני" בעולם בו אי הוודאות, השבר, ההפקרה והאשמה, כה גדולים? מה ייתן בנו כוח להמשיך לרצות להיזכר ולזכור, בנפשנו ובגופנו, את שעבר עלינו? אני מאמינה שלמרות תחושת אובדן הדרך, אנחנו חייבים לחפש תוואי פנימי של רצף וזיכרון. תוואי בתוכו נוכל להיזכר שקיימות בתוכנו תקווה ואמונה בעולם שבו אנו חיים. התקווה נובטת במקום שבו הזיכרון רוקם חוטים בעבר, במקום שבו ההווה מחזיק בתוכו את העבר ופיסה מהעתיד.
השיטוט הפנימי מציע את עצמו לנפש כמצע להתפתחות ולעיבודן של מחשבות, רגשות ותמונות, פנימיות חדשות וישנות המחזקות את תחושת ה"הנני". בפסיכואנליזה מתייחסים לכך דרך מושג "הפנטסיה הלא מודעת". הפנטסיה הלא מודעת ניזונה, מזינה ומאפשרת את בניית התוואי הפנימי. בעקבות חשיפה לתמונה, סרט, מנגינה או כל מדיום תרבותי אחר, לסובייקט יש אפשרות ליצורתשתית של חוויות, מחשבות ותחושות. בהתחלה הם בעלי איכות צפה וללא כיוון ברור. עם הזמן, וככל שיתאפשר לאדם לחבר רגשות ומחשבות לידי רצף בעל משמעות אישית ייחודית, כך גם יתאפשר לו להרחיב את מנעד הרגשות שלו, לייצר בתוכו קרקע רחבה יותר של מחשבות וחוויות. להבנתי, מכאן גם יוכל להתפתח כימהון ומתוכו תקווה.
הכימהון מחזק את אחיזת הרגליים בקרקע, שכן הוא נטוע בתנועה שבין עבר, הווהועתיד. זוהי קרקע עליה מתאפשר לנו נוכל להירגע, לנשום, ולהרחיב במעט אתהכיווץ של דפנות הלב, ברגעים של קושי וחוסר ודאות. החוויה האישית, אשר במצביטראומה מורגשת לא פעם כשטוחה, מכלילה, וגם חסרת צורה ומשמעות, מקבלת כאן מילים, רגשות, וייצוגים חדשים שטרם הכרנו. יש בחידוש, בהפתעה, בגילויחיותם של הנפש והגוף – מרכיב מפרה, מחבר, מלקט. זוהי הנכחה הכרחית שלחיים, הבאה כנגד היעדרותם של הפנים.
ועכשיו למסע השיטוט –
חמ"ל נעדרים, גני התערוכה, תל-אביב, אוקטובר 2023. אולם ענק, עשרות אנשים מתרוצצים עם מחשבים ניידים בתוך חלל גדול, חלקם מכירים את הדרך, רובם מחפשים אחריה. חלקנו עוד עם חולצות מחאה, "חופשי בארצנו" ,"בונות אלטרנטיבה", "אין דמוקרטיה עם כיבוש". זוהי אחת מההתארגנויות הוולונטריות הרבות של אנשים שהוכרחו להיות בסיטואציה הזו – הפיכה משטרית שהובילה להפקרה שהובילה לשבר הנוראי של אוקטובר, שבר שלא זכרנו כמותו.
בתוך האולם דלפק קבלה. אחרי מספר שאלות כלליות, מחלקים אותנו לקבוצות. אנחנו נאספים סביב שולחן עגול, שישה אנשים ישובים מחכים להוראות. בחור צעיר מגיע לשולחן, מבטו מנותק, הוא מביט למסך ומדבר על תיקיות. הוא מסביר שלכל תיקייה צריך להכניס תמונות, סרטונים ומידע שנאסוף. אנשים עם פנים למסך, מסתכלים על פנים שבתוך המסך. מאות פרצופים לא מוכרים מופיעים בו.במסך הם רצים, רוקדים, נופלים, עומדים – , אך הם נעדרים. אלו הם מסכי הדברים.
דברים ללא פנים, מסכים ללא תנועה ומרחק – אנו לא יודעים את שאנו רואים.חסרה לנו תנועה בין פנים וחוץ, בין עבר להווה, אנו בתוך דבר ללא זמן ומקום. זהו זמן הסהרוריות והשיטוט במחוזות של שום מקום. הזמן, השמות, הסיפור – והחיבור ביניהם – יהפכו את מסכי הדברים למסכי מילים. פניהם יהפכו להיות חלק מסיפור,ויהפכו מוכרות. מספר שבועות אחרי נכיר את השמות: נעמה, עופר, רומי, כפיר, אריאל, שירי, קית', איתי, מתן, הירש, ועוד רבים ורבות. פני נעדרים שהפכו להיות פני חטופים, שהפכו להיות פני האבל, האשמה, הכאב והתופת.
הבחור המסביר הלך, ואנחנו מתחילים לעבוד. אני מוצאת את עצמי יושבת לשולחן עם המחשב שלי. המשימה שלי היא לחפש את אותם פנים ברשתות החברתיות, לחבר את השם הזר לפנים ולסטטוס הנוכחי שלו. אני שואלת את עצמי, כיום, כיצד אפשר למצוא את שאבד, כיצד אפשר להסכים לחפש את שאנו לא מוכנים לאבד, כיצד מחפשים את הבלתי אפשרי לתחושה שאותה נחבר לחשיבה. כיצד מחברים בין נראויות לא תואמות - אדם רץ, רוקד, מחייך, נופל – נאלם ונעדר.
פוקו שואל מה האמת ומה השקר מתוך מה שניבט מולנו, "איננו יודעים מי אנו וגם לא מה אנחנו עושים, נראים או רואים". האם, כמה ימים אחרי הטבח, ניתן להבחיןבמשהו? האם אנו יודעים משהו על מה שאנו רואים? האם אלו תחושות, חוויות, מחשבות? האם יש הבחנה בין הרואים והנראים? יש בעיקר אין.
בתוך האין, אולי בגללו, אני מרימה את הראש. תחילה העיניים זזות, ואליהן מצטרף הגוף. בשולחן שבו אני נמצאת כולם מאוד עסוקים ויעילים, אני לא. אני מחפשת מישהו שירצה לבדוק יחד איתי האם אנו נראים או רואים, או שמא זו בכלל מראה של פנים הנפש. מראת הנפש, השתקפות פנים הנפש במסכי דברים, להם נצמד כוח פנימי המבקש להפוך אותם למסכי מילים. מסכי המילים מבקשים חיבור, קשר, תעוזה. לשאול ולתהות בתוך ומתוך רגעי התופת.
כיצד נותנים כוח לדחף המחפש ומקווה?
אני פונה לכותבים שאינם בתוך התופת, הם בתוך הזיכרונות שלי, המחשבות שלהם נותנות לי מילים ופשר לסבל, לרוע, לבלתי נתפס שבאדם. אולנייה (Aulagnier)כותבת על
ה-Éprouvé - – הנֶחווה. האנליטיקאי חווה את ההתרחשות הנקלטת בחושיו, הוא חושב אותה בתוך ומתוך גופו. רק כך, לטענתה, הוא יכול לחבר חוויות שהן דברים, חוויות ללא שם, צורה או מובן – לחוויות ההופכות לשפה מדוברת. האדם מחפש לעכל את שהוא קולט בחושים, העיכול נעשה בגוף, הגוף בוחן ומפרש את המידע. המידע יכול להפוך לנעכל ולקבל רשות להיכנס פנימה, או שהוא ייוותר דבר-מה מוזר ובלתי נסבל, שמושלך החוצה. נעדרי הפנים נשארו זמן רב בחוץ. הם היו בעולם של דברים. הם נבדקים, מתויגים, מקבלים סטטוס, תיקייה, אך לא יכולים להפוך לאובייקט פנימי, עימו ודרכו ניתן לחיות, לחשוב ולחלום.
אולי זהו הגוף שמסרב להכליל אותם, לחוות אותם בתוכו. הגוף מפחד להישבר ולהתפורר. מסכי הדברים הם מסכי האימה, הבדידות הקיומית הנוראה ביותר שקיימת, מסכי אי-אובייקט של מוות, טרם "אובייקט מוות". "אובייקט מוות" הוא אובייקט לחשוב איתו ודרכו את חוויית המוות. אולי החמ"ל נפתח כדי שהנוראות הקולקטיבית תקבל מובן פרטיקולרי. ייתכן שזה מה שמסביר את האנרגיות הגבוהות ומלאות החיים הקיימות באולם. יש אפילו תחרות, קנאה, תככים, חברויות שנוצרו, אהבות שהתעוררו. עשרות ומאות אנשים שבאים כל יום, שעות על גבי שעות, והם מחפשים, בודקים, תוהים, ואז גם נופלים, מתמוטטים, מפסיקים לישון, שותים יותר מדי, רבים עם בני או בנות הזוג, נאלמים לעצמם ולילדיהם, חוזרים למסך – מסך הפיתוי הגדול, מסך שהוא אי של מוות גדוש תמונות וסרטונים. חלקם באו לדבר, לספר, לחלוק – הם נתנו לנו את המילים שלהם כדי שיהיו גם לנו מחשבות, חלומות ורצונות – ועל כך יש בי הכרת תודה עצומה.
אחרי מספר ניסיונות כושלים של חיפוש במסך, אני מבינה כי עבורי הדרך תהיה שונה. זהו הנחווה שלי, הצורך לנסות ולהציע חיפוש נוסף מתוך מה שאני חווה בתוכי. תחילה הגוף פועל, אני מקווה שאולי האחד יעיר את השני, אולי אחד מהם יבין את שהשני לא מבין או מסרב להבין. אני קמה ממסך הדברים, בוחרת להביט. אני מביטה סביבי ומגלה שרבים ממחפשי הפנים לבד, מאוד לבד, מול המסך. אני מרימה טלפון לקולגה ומארגנת קבוצה של מטפלים, שמוכנים ורוצים לפגוש את "מחפשי הפנים". אני נעה בין ארגון למפגש, הולכת וחוזרת בין החדרים, בין הייאוש, בין הפנים ההמומות והעיניים הטרוטות, בין אנשים שכלל לא רוצים לדבר או עדיין לא יודעים אם אפשר ומותר לדבר. הם רוצים למצוא, לעבוד, להכניס לתיקייה, לדעת מה קרה, ולהעניק קצה חוט למשפחות המאבדות את עצמן לדעת מרוב דאגה ואי ידיעה. משפחות המחפשות אחר מילים, פנים המחפשות אחר מבט.
בתוך החמ"ל יש חדר אדום שבו יושבים צוותים אדומים. צוותים שעוסקים בצפייה ותיעוד של החומרים הקשים ביותר. אני נכנסת לחדר עם מדבקה על דש הבגד,שבה כתוב, "קרן, פסיכולוגית". שני בחורים צעירים שנמצאים שם כבר זמן מה פונים אלי ואומרים, "את פסיכולוגית? אז בואי! אנחנו צריכים שתסבירי לנו מה קורה שם. יש פה איזו ילדה אחת ולא ברור לנו מה איתה, תגידי לנו מה היא מרגישה, כי לא נראה לנו שזה על אמת". אני עונה, "בשמחה". אין מילה פחות מתאימה מזו, אך הנפש חוזרת מהר למילים מוכרות גם כשהמצב זר ונוראי. כאילו שהמילה המוכרת אומרת לה לנפש, "הנה, את מכירה את זה, זה האנושי שפה מולך, אל תתפרקי, אל תאבדי, הישארי בגבולות השפה, כלומר בגבולות האנושי". הפנייה שלהם אלי מנכיחה אותי ואותם בתוך מסך חיים משותף. מפגש שמציע לנו דרך מילוט ממסך הדברים למסך המילים.
ללא הכנה מוקדמת, הם מושיבים אותי מול מסך, כי הם מול מסך, כי היא, הילדה עם האח הקטן, בתוך המסך, כי המסך הוא הנוכח המתמשך והוודאי, פה באולם הגדול. כי המסך הוא הממשי הבלתי נסבל, המחזיק בו בזמן ייאוש ועצב, לצד אפשרות לתיקון פנימי שיעורר בנו תקווה. המסך יספר, יפחיד, יעודד, יסגור סיפור,כשם שיאפשר לנו יום אחד לחלום אותו, לעכל אותו, כדי לשכוח, ויום אחד להיזכר בו שוב, אבל הפעם מהפנים החוצה, מעולמנו הפרטי לעולם שבחוץ. היפוך התנועה מהותי, והוא טומן בתוכו אפשרות לתיקון ולתקווה. במקום שתהיה הצפה של חומרים מבעיתים, בלתי עכילים לנפש, שיחדרו ויציפו אותה מבחוץ, הזיכרון המשתרש בגוף ובנפש חי בפנים. הזיכרון מחבר, הופך מוזר למוכר, הופך את כיוון התנועה מהנפש לעולם חזרה.
אך בתחילת הדרך המסך הופך להיות, עבורי ועבורם חלון לגיהינום. במסך שבו אנו צופים יש סרטון עם שני ילדים קטנים. הם לא אלו שחשבתי שבאתי למצוא, חששתי אך גם חשבתי שמה שייחרט בנפשי יהיו החטופים, שורדי בארי, ניר עוז או אופקים.שני הילדים חיים בעזה, הם ישובים על מיטת בית חולים, מפויחים, יחפים, מחזיקים ידיים, פנים קפואות, עיניים חלולות, ללא הורים. הילדה הקטנה יושבת ליד אחיה והיא פצועה ברגלה, היא מדממת והוא מחזיק לה את היד. הם קטנים, עזובים, בודדים, ללא אף מבוגר המכוון את עיניו אליהם, מלבד הצלם. המבוגרים שסביבם עסוקים אך לא בהם. על מה חשב הצלם? האם הוא מתבונן בהם, שואל עצמו על אודותיהם, או שגם הוא מתעד, מתעד את פני הרוע, המלחמה, הזוועה. האם פניהם שואלות? או שמא פניהם קפואות מול האימה. הם פגשו מוקדם מדי את הרע מכול, את הקרוע, השרוף, המדמם, הרשע. מי יפגיש אותם יום אחד עם היופי של העולם?
הנערים שואלים אותי אם זה אמיתי, אם הילדה בסרטון באמת עצובה או שהיא מעמידה פנים. אני לא יודעת כלל מה אני רואה, חושבת ומרגישה. הם ממשיכים: "אין להם הורים ושניהם נראה לנו בבית חולים... אולי... משהו כזה, אבל לכי תדעי,אין לנו מושג מה קורה שם." אני חושבת על השאלה, אם היא באמת עצובה ומה קרה שם. אני תוהה מה ישיב לילדים העזובים את העיניים המביטות, מה ישיב לנערים את הסקרנות, החמלה, כמו גם את הזיכרון שנראה שאבד, זיכרון שזוכר ומזכיר שאין שאלה לגבי עצבות. כי עצבות היא עצבות וילד עזוב הוא ילד עזוב.
בתנועה דומה לזו של הנערים אלי, אני פונה החוצה, לעין נוספת ושונה משלי, למילים של אחרים, כדי להמשיך לחשוב. מלאני קליין עסקה בחרדות ראשוניות קשות וגולמיות הפועלות בנפשו ובגופו של התינוק מרגע לידתו ולאורך כל חייו. היא הציעה שנפש האדם פועלת ומתקיימת בתוך מרחביות פנימית, המכילה בתוכה עולם עשיר של חוויות, מחשבות, חרדות ומשאלות. היא תיארה במילים את הדברים של הנפש. קליין מאפשרת לי, מתוך ההתנסחות הישירה וחסרת הפשרותשלה, לתת מילים קרובות לעצם החוויה. התינוק הקלייניאני נולד לעולם כשהוא מחזיק, באופן לא מודע, את הידיעה על מותו שלו ושל קרוביו. אני תוהה האם שני הנערים אינם בעצם נערים תינוקות, שחיפשו מבט שישיב להם מובן על ידיעת המוות המוטחת בפניהם. הנערים חיפשו ורצו שאהיה איתם מול מסך המוות והבעתה, ואציע להם נוכחות, מחשבה ורגש, שחסרו להם. הילדה גילמה, אולי לוהקה, לאובייקט מוות, דרך עיניה, גופה, והימצאותה באזור שום-מקום שצולם והפך לסרטון. הנערים חיפשו פשר, מובן, שיח, סביב מה שהנפש שלהם לא יכלה לעכל ולהבין לבדה. הם התבוננו על פניה ולא הבינו, הם דיברו על זה יחד ולא הבינו. היה כנראה משהו בפניה שלא החזיק זיכרון וסיפור חיים, שאותו אפשר לקשור ולחבר.
פניה של הילדה הגבירו את המאבק הפנימי אל מול מורכבותה של המציאות. הקורבן אינו שייך לאף צד וגם אינו שוכן באף צד, אך עדיין צריך לתת פשר, צריך להחליט. לעיתים, אנו מכריעים רק כדי להשתיק את הבעתה אל מול נוראותו של האנושי.
הנערים פגשו, מולם ובתוכם, את הפנים של היות במוות, היות בתוך שַם שהוא אין, בתוך שַם שהוא דבר ללא מילה. הם פנו אלי כאל מחזיקה בתפקיד "רופאת-הנפש", אבל גם כאל אחרת שהסכימה, כמוהם, להיות שַם. אך היה שוני מהותי באופן ההיות שלי. עבורם שימשתי כְּזו שיכולה להתבונן, לדבר, להרגיש ולחשוב, על מה שהם כבר לא יכלו לראות ולחשוב אותו – העזתי להסתכל יחד איתם על האנושי שבתופת, על האנושי שברוע. ייצגתי עבורם את זו שמחפשת לשאול על אודות המתרחש בתוך חיי הנפש, בתוך התמונה, בתוך המסך של עצמם, בתוך המסך של הגיהינום. את המסך הזה הם ביקשו, דרך המפגש, להפוך למסך של שאלות, תהיות,ואולי יום אחד לחלומות.
הפנייה אלי דומה לפנייה של הסובייקט המושלך בעולם, ומחפש את עצמו בתוכו ודרכו. כלומר המושלכות לתוך העולם היא בו בזמן בכדי למצוא יותר מעצמו, כשם שלמצוא אחר שהוא אינו הוא, אשר דרכו יכיר עוד מעצמו ומהעולם. המושלכות לעולם, כלומר היציאה מעצמי אל עבר דבר מה שונה ואחר, מקנה לסובייקט המחפש, משמעות ופשר לדבריו. באחר יש שונות, שונות ההולכת כנגד מחיקת האחרות ומחיקת הפנים, ובכך הוא מחזיק את התקווה. התיקון, לפי קליין, מתרחש בעולם הפנימי דרך פנטסיות לא מודעות, כשם שהוא מתרחש גם באובייקטים המופנמים החיצוניים, כלומר מה שאנו רואים, מריחים, שומעים ופוגשים, בחיי היום-יום. כאשר תחול פעולת התיקון יוכלו להתפתח ולהתבסס בתוכנו רגשות, מחשבות וזיכרונות, על התרחשויות עבר והווה גם יחד.
כיצד פועל התיקון ומה הקשר בינו לבין תקווה?
הכתיבה והזכירה הכריחו אותי ואפשרו לי להיפגש שוב ואחרת עם המפגש עם הנערים. ההיזכרות במפגש עימם הניעה מחשבות ודמיון ואפשרה לתנועת ההלוך-ושוב בין פנים לחוץ לקרות. המחשבה בדיעבד יצרה בתוכי מרחב שבו התקיימו זה לצד זה ממדים של זמן ומקום, ממדים שנלחמים במחיקה, בהשטחה ובאי-הבנה,שהתעוררו בי במפגש הראשון. כיום אני יכולה לתהות – על מה הנערים ההם חולמים? האם גם הם נזכרים באותו מפגש? האם הם המשיכו לפנות לאחרים מגוונים, כפי שהייתי עבורם, כדי לא להישאר עם ההשטחה והחד ממדיות שהטראומה כופה עלינו להיות בה?
התיקון מחזיק את הידיעה הכואבת כי ההרס האנושי עצום ומסוכן, ויש בו כוח ממית החותר להריסת חלקים חיים, פוריים ויצירתיים בתוכנו, לצד כוח חיים המבקש לתקן. פעולת התיקון היא חלק מביסוס התוואי הנפשי-גופני המפיח בנו תקווה ואמונה. אם ניתן לתקן במעט את שחשבנו והרגשנו אז – גם אם הוא היה מבעית ומחורר את הגוף והנפש – הרי שלא הכול אבוד, הרי שיש עוד תקווה להמשך.
התיקון פועל בתוך מארג עשיר של פנטסיות, המעלות בנו שאלות. כל שאלה, מעצם מהותה, מעוררת תקווה, שכן היא לא מקבלת את פני הדברים כפי שהם, היא מציעה אפשרות נוספת. כיצד אותה ילדה אבודה, מפויחת, פצועה, חיה בתוך עולמי? אלו עוד ילדים אבודים נוספים היא מזכירה לי? כיצד ניתן להמשיך לקוות כאשר העולם שבו האמנו שבור, פצוע, חטוף וחוטף? הגוף החושב, החווה והמשיים, במילותיה של אולנייה, המפנטס במילותיה של קליין, הוא גוף המסוגל להחזיק בתוכו את מה שהוא רואה דרך המילים הניתנות לו – על ידי אחר מקשיב, חולם,ונכון לחשוב יחד איתו. המפגש של הנערים איתי, המפגש שלי איתם, התמונה של הילדה שמוחזקת בנפשי כבר למעלה מחצי שנה, יחד עם תמונות ושמות נוספים,הפכו עם הזמן מתמונות-אירועים לאובייקטים משמעותיים, חיים וחולמים בתוכי.
הלדרין שואל: "מדוע צריכים משוררים בעידן של עניות?". זמננו זמני עניות, עניות הרוח ועניות האמונה. מה יש לנו לחוקרי ומתבונני הנפש להוסיף, לומר, גם מחוץ לחדר הטיפול שבו אנו מורגלים להיות. ביקשתי, מתוך זיכרון אישי, להראות שהתרומה אינה בהכרח במקום ובזמן ההתרחשות עצמה. שיש לקבל את התנועה ממחיקת הפנים לתיקון ותקווה. שהתקווה, בימים אלה, כרוכה בהכרה בחשיבותו של הזמן שעובר, בזיכרון שנבנה בנפש, במוכנות לשוב ולבחון אירועים קשים וגולמיים ולחוות אותם בתוכנו. אולי בכך העניות תפחת והתקווה תפציע.
