מאמר חדש מאת אודי מנדלסון, דוקטורנט אצלנו בתוכנית

מוזמנים ומוזמנות לקרוא את תקציר המאמר:

אחת ממערכות היחסים המעניינות שנחשפת על ידי הסיפורים המקראיים ושרשרת המיתוסים התרבותיים שהתפתחו מהם, היא מערכת היחסים בין השפה ובין המרחב. הסיפורים על ההרים, הערים והמגדלים הם מעין משכן ואפשרות של ביטוי למערכות יחסים בין האדם ובין מה ומי שמחוצה לו. יחסים אלו הזמינו פילוסופים לא מעטים, ובהם עמנואל לוינס, מרטין היידגר וז'אק דרידה, ואף משוררים כגון פאול צלאן, לנסות ולהיפגש עם מערכת היחסים בין השפה למרחב ולתהות על מהותה.

במאמר זה ננסה לחשוף את המובן האתי, ואולי אף הפואטי, המצוי בתוך מערכת היחסים הזאת. נתחקה אחר מה שאכנה "מרידיאן" פואטי, מערכת היחסים בין ה"אות" ל"שירה" ובין עיר המקלט לעיר המגדל. נתחקה אחר ה"שפה" שבאה למנוע את נקמת הדם והרצח – ה"אות" של קין – ונגיע עד הבנת ה"שפה" כהכנסת אורחים, כשירה וכתפילה. נקרא יחד את הסיפורים על אודות העיר שלא סבלה מצב של "אי־ידיעה" ביחס לכל אחרוּת בקרבה, לעומת העיר שכל ייעודה היה להעניק את המקלט ואת המחסה למצב הקצה האנושי של "בבלי דעת" – רגע הרצח בשגגה. אפשרות הגייתה והנכחתה של המילה פועלות מצד אחד כ"מחסה", כבור מקלט וכרווח מינימלי ראשוני ביני ובין האחר, אך השפה נועדה גם עבור השירה והתפילה, שפה המשתוקקת ליכולת ההעברה הבלתי אפשרית אך הכרחית אל שפת האחר. זו שפה היוצרת את הנמען שלה כמאזין, ועל כן היא גם יוצרת את החלל המתהווה בין המתפלל למושא תפילתו. מדובר אפוא במעבר משפה כבור וכמקלט אל השפה כ"היכל" וכהתגלות.

לבסוף, בעזרת הצירוף המיוחד של פעולת המושגים שנציג – "היציאה אל שפת האחר", הופעת השירה ו"אי־הידיעה" – נביט אל הסיפור החותם את חמשת חומשי התורה ברגע מותו של משה, ונשאל מדוע מבין כל המקומות המיוחדים עבור העם שנועד לעבור את הנהר אל הארץ המובטחת, מבטו האחרון של משה נחתם דווקא בעיר צוער. מתוך עיון בסיפורה של עיר זו נעסוק במערכת היחסים בין ערי המקלט שמשה ייסד לפני מותו ובתופעת התפילה, ונקווה שבעזרת עיון זה נצליח לנסח את התובנות המקוריות שלנו על אודות ניסיונו של האדם למצוא מקום בעולם, בזכות מערכת היחסים האתית והפואטית בין השפה ובין המרחב.

לקריאת המאמר המלא בכתב העת ׳ארכיטקסט׳