דם גופך : דם באמנות הבזות של נשים בשנות ה-70 וה-80

תאריך: 
תקציר: 

אורנה אוריין חוקרת בספרה המרתק את אמניות הבזות המערביות (ג'ני הולצר, מרינה אברמוביץ', קרולי שנימן, אורלן הקדושה, סינדי שרמן, אנה מנדיאטה, קיקי סמית, ג'ודי שיקגו, יאנה סטרבק ועוד) שפרצו אל שדה האמנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. היא מחדדת את מושג ה"בזות" שטבעה קריסטבה ובוחנת אותו על רקע תפקידו של דם הגוף הנשי בכלל ודם הווסת בפרט. 

אוריין מתארת את הטרנספורמציה שאותה ייצרו אמניות הבזות כששחררו את הגוף הנשי מהסוגר הפטריארכלי שבו הוא עוצב כגוף אידיאלי, שלם, פסיבי ונקי; הן עשו שימוש בחומריות "נמוכה", הציגו איברים אסורים וחשפו את הגוף הנשי במצבים מושפלים, כואבים, מדממים, טראומטיים ו"מלוכלכים". גופן, על נשליו, הפרשותיו, עינוגיו ותשוקותיו הפך להיות אתר שאליו ואיתו הן עלו/ירדו לרגל לפגוש את קהלן ולהטמיע בו רוויזיה בפרקטיקות אמנותיות, חברתיות ושיחים אשר מגדירים נשיות וטאבו. 

יצירתן של אמניות הווסת ואמניות הדם הפכה להיות מעין טקס חניכה שמגמתו לתת לגיטימציה לאחר/ת, למודחק/ת ולשולי/ת כחלק לגיטימי של האנושי. הן לא ביקשו להפר קודים מוסריים באקטים האלה, כפי שנטען נגדן לא אחת, אלא סמנו שדווקא הבחירה בהכחשת השפל, הבזוי והדוחה היא זו שעלולה להביא לאלימות, חוסר סובלנות ופגיעה באחר/ת ובשונה.