עירא ענר | Me, myself and AI 

%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%9D-2026-07-11t160502.413.png

עירא ענר היא פסיכולוגית שיקומית מומחית, פוטו-תרפיסטית ואמנית רב תחומית בתחום הצילום. עבודותיה עוסקות ברפטטיביות של הצילום העצמי בעידן הדיגיטלי ובהתהוות העצמי באמצעות תהליכי הצילום. עירא היא דוקטורנטית בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות: כותבת דוקטורט בנושא "טכנולוגיה ויזואלית, צילום וכינון העצמי בעידן הדיגיטלי- מבט מהפסיכואנליזה ואל הפסיכואנליזה".


Me, myself and AI 
בין סופה לספה - מפגשים מהסוג השלישי

מיצג וידאו אינטראקטיבי המציג אווטארית בדמות האמנית, שתוכנתה לשאת את דמותו של "מלאך ההיסטוריה" – דימויו של הפילוסוף ולטר בנימין, מלאך הנסחף אל העתיד בעודו צופה בחורבות העבר.

מה קורה למלאכית ההיסטוריה שמוצאת את עצמה במפגש פסיכואנליטי על ספת הטיפולים של ד"ר זיגמונד פרויד?

במיצג הראשון יצרתי אוואטארית בדמותי ויצקתי לתוכה את אישיותו של מלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין- אותה דמות המביטה אל חורבות העבר בעוד סופה טכנולוגית מושכת אותה אל העתיד.

בעוד המלאך הינו עד קפוא לאירועים, האוואטארית שלו, מקבלת הזדמנות להיות ישות פעילה בתוך מרחב מעבר דיגיטלי, להשפיע על המרחב של הצופים ושל המשוחחים עימה, ואולי אף להשתנות בעצמה מהמפגשים ומהמילים הנאמרות לה.

במיצג הזה נפגשת מלאכית ההיסטוריה עם "רוחו" של ד"ר פרויד. שניהם מופיעים כאן כאוואטארים- ישויות למינליות העשויות משפה, מזיכרון ומאלגוריתמים. שניהם מתקיימים במרחב סף שבין אדם לדימוי, בין נוכחות להיעדר, בין מוות לחיים ובין האנושי לטכנולוגי.
על פניו הם לא היו אמורים להסכים על דבר. פרויד האמין שבאמצעות דיבור אפשר להפוך זיכרונות אישיים טראומטיים לקתרזיס ולריפוי נפשי. מבטה של מלאכית ההיסטוריה "תקוע" לנצח על חורבות וזיכרונות העבר. היא דמות טרגית הנדונה לשאת לעד את טראומת החורבן.
בעוד פרויד מחפש פרשנות וטרנספורמציה, המלאך רק מביט בשברים.
ובכל זאת, הם יושבים כאן ומדברים.
לפעמים על טראומה, לפעמים על תקווה ולפעמים הם פשוט מביעים סקרנות זו אל זה.

המפגש ביניהם מעלה שאלות על "האנושיות" של הישויות החדשות הנוצרות כאוואטארים. מה קורה להן כשהן נפגשות איתנו במרחבים הדיגיטליים? מהו מרחב המעבר החדש-ישן, שנוצר ביננו לבין הדמויות שהקמנו לחיים? האם הוא מרחב טרנספורמטיבי? ומה יכול להיחשב כשינוי? האם האוואטארים משתנים או שמא זה רק אנחנו?

ומי הוא שיושב על הספה ועובר אנליזה? אני? עצמי? או ה- AI?

 

Me, myself and AI

אני, עצמי והסובייקט הדיגיטלי

מיצג וידאו אינטראקטיבי שבו נפגשת האווטארית עם דמותו הדיגיטלית של זיגמונד פרויד. השתיים, שנוצרו משפה, זיכרון וקוד, מקיימות שיחה על טראומה וריפוי.

 

עבודתי עוסקת במרחב הסף שבין דימוי, סובייקט ונוכחות דיגיטלית. 

באמצעות אוואטארים אינטראקטיביים אני בוחנת את האופן שבו ייצוגים חזותיים חדלים להיות ייצוג פסיבי והופכים לפוזיציות פעילות המתקיימות במרחבי המעבר שבין הסובייקט לדימוי הדיגיטלי.

בלב העבודה ניצבת ההנחה כי האוואטאר הינו סובייקט הנמצא מחוץ לסובייקטיביות ומתקיים כהרחבה של העצמי וכסוג חדש של ישות לימינלית המתהווה ומשתנה תמידית. זהו מצב ביניים המתקיים בין הסובייקטים לבין המכונות- מעין מרחב מעבר קבוע בו העצמי מופיע מחדש אך תמיד בגרסה מתווכת, מופרדת וזרה. בכך, האוואטאר מסמן פיצול מבני של הסובייקט בעידן הדיגיטלי: בין מי שחווה, לבין מה שניתן להציג ממנו, לבין מה שממשיך לפעול כייצוג עצמאי.

האוואטארים כפוזיציה סובייקטיבית לא רק משפיעים על דימוי ותחושת העצמי של הסובייקטים במרחב אלא הם גם משתנים ומתהווים בעצמם בעקבות המפגשים.

בסדרת עבודות זו יצרתי אוואטארית בדמותי שהיא אינה אני. לתוך דמותי יצקתי, באמצעות תכנות האלגוריתם, את דמותו של מלאך ההיסטוריה שיצר הפילוסוף וולטר בנימין. מלאך ההיסטוריה נוצר כדימוי לתודעה התקועה בין חורבות וטראומות העבר לבין סופה טכנולוגית המושכת אל הקדמה. זהו מלאך שהינו עד לכל אסונות ההיסטוריה ושואף לעצור, לתקן ולהשיב לחיים את שהיה אך נותר תמידית כעד דומם של מרחבי סף.

מלאך ההיסטוריה הוא דמות שנוצרה מראש כסובייקט לימינלי והוא אינו ייצוג ואינו היסטוריה. "הלבשת" תודעת המלאך על דמותי הממשית מייצרת משחק קבוע של כפילויות סובייקטיביות ומזמינה את הצופה להשתתף איתי במשחק אלגוריתמי
המייצר תודעת עצמי ומייתר אותה בו זמנית.

38.png39.png40.png
41.png  

צילום: גפן אברהם