אבי גרפינקל
"זכרון דברים", שפורסם באחרונה בהוצאה מחודשת, נתפש בעיני רבים, ובצדק, כרומן הישראלי החשוב ביותר. קראתי אותו קרוב לעשרים פעם, כולל פעמיים אחרי שכבר אושר הדוקטורט שלי שנושאו יעקב שבתאי. בכל פעם הבחנתי בדברים שלא ראיתי קודם, הן משום שגילי ומצבי בחיים השתנו מקריאה לקריאה והן בשל מורכבותו ועומקו של הרומן.
הספר משתרע על פני תשעה חודשי "הריון" – ממות אביו של גולדמן ועד התאבדותו של גולדמן עצמו. התאבדות זו נולדת, בין השאר, מן ההתייתמות, שמחדדת את משבר גיל העמידה של גולדמן ומאיצה את חיפושו הנואש אחר משמעות. לצד גולדמן מתוארים חבריו: צזאר, רודף נשים ואב לילד החולה במחלה קשה; וישראל, נגן עוגב מתבודד שמתנכר לחברתו אלה. גולדמן הוא בנו של פועל בניין נוקשה ואלים מן העלייה השלישית, ואילו צזאר הוא בן לקפיטליסט נהנתן. הזמן הוא תחילת שנות ה-70.
הספר נפתח בהתברברות של צזאר וישראל בין בתי קברות ביום לוהט, כך שהם מחמיצים את לוויית אביו של גולדמן. אבי שלי מת הקיץ ביום חם, וגם שניים מחבריו של אחי הגיעו בטעות לבית קברות אחר, והחמיצו את הלוויה. כעבור יומיים הגיעו השניים לשבעה, אחד מהם מקריח כמו צזאר – והתגלו כצמד מאמינים בתיאוריית הקונספירציה לפיה בכירים בכוחות הביטחון שיתפו פעולה עם חמאס ערב הטבח. באופן בלתי נמנע נזכרתי בגולדמן החש כגולה בעירו, שהתמלאה ב"רבבות אנשים חדשים, שבעיניו לא היו אלא זרים שפלשו לתוכה והפכו אותו־עצמו לזר".
זו דוגמה לדרך שבה לימודיי בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות השתרגו בחיי האישיים. דוגמה נוספת, גם היא קשורה לטבח, אירעה לאחר ההפגנות נגד ישראל מיד לאחר ה-7 באוקטובר בקמפוסים שונים בארה"ב. שם ראיתי כיצד התיאוריות הביקורתיות – אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי בשנותיי בתוכנית – משמשות כדי להצדיק את הזוועות הגרועות ביותר.
אני עדיין סבור שלתיאוריות אלה יש ערך רב, שיש בהן אמת עמוקה וגם מניות בכורה בהפיכת העולם למקום טוב יותר. מרבית הביקורת על התיאוריות נשמעת מפי אנשים שלא קראו אותן, ובוודאי לא הבינו אותן. מתנגדים רבים לפוסט־מודרניזם לוקים בבורות ובשטחיות – למשל, כשהם מכריזים בשעשוע: "אם אין אמת, אז גם הפוסט־מודרניזם הוא לא אמת!" או: "אם הכל הולך, אז אתה תומך בפדופיליה".
בימים אלה, למרבה החשש, נוסף על אותה הבעה גם חיוך של "אמרנו לכם!" חיוך שעלול לבשר את ניצחונן המסוכן של גישות שוביניסטיות, הומופוביות וגזעניות. העיתון הרציני "מקור ראשון" כבר חגג בשמחה לאיד, את הכישלון המוסרי של השמאל הרדיקלי בעולם, וגזר ממנו את המסקנה המפוקפקת כי "היהודים צריכים לצאת מהאקדמיה האמריקאית ולהתחיל ללמוד גמרא".
עוד לפני הביזיון של תגובת חלק מהפרוגרסיבים לאסון, ספגו מדעי הרוח באקדמיה ומחוצה לה ביקורת קשה, ופה ושם גם מפלות. עתה, כשחולשות התיאוריה הוארו באור השמש של רצועת עזה, הביקורת והמפלות צפויות להתעצם. פרוגרסיבים רבים יבינו עכשיו שהבוז שלהם למובן מאליהם מנע מהם להבין שבמעגלים רבים הם עצמם נהפכו למובנים מאליהם – לבעלי הכוח שיש להציב מולם אמת קשה. שלמרות יומרתם לחשיבה עצמאית אינדיווידואליסטית, הם נהפכו עם הזמן לעדר, עדר הלא־עדר.
הלימודים בתוכנית יכולים לסייע לך להשקיף על העדר מבחוץ. להבין את עצמך ולהבין אחרים. הם סייעו לי בתפקידיי כפרשן של תרבות וחברה בעיתון "הארץ", וגם כסופר. דברים שלמדתי על תיאוריות של קורא, על פערים בעלילה שעל הקורא להשלים, על טקסט קריא וטקסט כתיב (בארת) – גילו לי דרכים וטכניקות להפוך עלילות למסקרנות יותר.
הלימודים בתוכנית שינו את הדרך שבה אני מתבונן בעולם, ואפשרו לי לראות דברים שלא ראיתי קודם לכן, כתוצאה מהרגל, מעצלות, מלקיחת דברים כמובנים מאליהם וגם כמובן כתוצאה מדברים שמורים, פוליטיקאים, מפרסמים ובעלי כוח אחרים עמלו להסתיר ממני. כשאני מלמד היום את הסטודנטים שלי חשיבה ביקורתית, אני בעיקר מעביר להם הלאה דברים שקיבלתי בתכנית.
ד״ר אבי גרפינקל הוא מרצה במכללת אפקה, כותב בעיתון הארץ ופרסם ארבעה רומנים וכן את הספר ״איך כותבים - מדריך לכתיבה אקדמית ועיונית״.
