בושה בצנרת | אורית גל ליכטנשטט

אורית ליכטנשטט גל היא מחזאית, שחקנית ויוצרת, דרמטורגית ומלווה פרויקטים ביצירה. בעלת תואר ראשון במשפטים, בוגרת הסטודיו למשחק – ניסן נתיב ובעלת תואר שני בטיפול באמנויות (סמינר הקיבוצים). לשעבר שחקנית תיאטרון החאן (גן הדובדבנים, מולי סווני, חוקר פרטי), כיום עצמאית, עוסקת אף בלקטורה ובהנחיית קבוצות.

בושה בצנרת

החצנת פרקטיקות אנושיות שמטרתן להסתיר את הבושה. מיצג מיכל הדחה/תיבת וידויים לשאלוני ניהול הבושה שהונחו בחדר השירותים. 

״פואטרי שיים״: החצנת הבושה בסגנון ספוקן וורד.

 

תחת כל הכיסויים והמסכות שאנו עוטים על עצמנו, מסתתרת הבושה. הבושה 
להיחשף במערומיי, או "עם המכנסיים למטה", תרתי משמע. הבושה שייראו האחרים את אנושיותי הפגומה מעצם הווייתה. בושה המנוסחת כמשאלת אינות בעודנו חיים: "לוואי ותבלע אותי האדמה". 

הבושה הזו מנהלת אותנו בצורה מגוחכת. כואבת. מבישה.

כאמנית של טקסט כל שיש לי היא המילה. הדיבור הדבור או הכתיבה עצמה. זו דרגה של כיסוי דרך שפה. איני יודעת איך לגעת בבושה בלי שפה. דרך המלים אני מבקשת להציץ בבושה, לנסות לעמוד על טיבה, להתקרב אליה, להוציאה לאור מבור התחושה העמומה בו היא מוסתרת. אולם בה בעת אני מרחיקה מגופניותי, מבושתי שלי, אל מחוזות הכיסוי, אל האסתטיקה השפתית, אל האמנותי.

הקושי לגעת בבושה קשור לרקורסיביות שזו משיתה עלינו. אנו מתביישים ובה בעת מתביישים בבושה שחשנו. 

“It is as if I were ashamed, therefore, naked in front of this cat, but also ashamed for being ashamed" - "משל הייתי בוש, אם כן, עירום בפני החתול, אך גם בוש בשל בושתי".

הוגים פילוסופיים שונים בקשו לתת דעתם על הרגע הזה, רגע חשיפת הבושה לעין הצופה. בחיבורו "The Animal that there for I am" מתאר ז׳אק דרידה כיצד בעודו עומד עירום אל מול החתול הפרטי שלו, מתגלה לו מצבו האנוש של בן האנוש: הוא חש בושה מעצם החוויה של היותו נראה. העירום, לא זו בלבד שחושף את הגוף, הוא חושף את פגיעותו של העצמי, הנתון למבטו של האחר, ללא שליטה.

האם אפשר לחוש בושה באופן מכוון? האם נוכל לדבר את הבושה בשעה שזו מתחוללת? כיצד ניתן לגעת בבושה אם לא בעזרת מיסוך? 

יצירתי מבקשת להתמודד עם השאלות הללו תוך החצנת הרקורסיביות הכרוכה בבושה.

צילום: גפן אברהם