עבודות דוקטורט שנכתבו בתכנית ויצאו לאור כספרים:

 

 

 

 

אולאמפ דה גוז' (Olympe de Gouges) פעלה בתקופת המהפכה הצרפתית. במשך שנים ספורות השתתפו גם נשים בעלילות הימים המהפכניים, אף על פי שבגוף הפוליטי החדש שהוקם לאחר המהפכה הנשים לא נספרו בכלל בני האדם שנולדו "שווים". דה גוז' הפכה את עצמה ליוצרת של מילים ופעולה בטריטוריה בלעדית לגברים – הפוליטיקה. התערבותה באקטואליה בשפע של מחזות, כרזות קיר, מאמרים בעיתונים, לצד נראותה הבולטת בזירות פומביות, הביאו למאסרה ולהוצאתה להורג בנובמבר 1793 והיא בת 45. חרף העובדה ששליחותה העצמית לבני ארצה כשלה והובסה, היא האמינה ש"יום אחד, אולי, יצטטו את נבואותיי". גילוי חיבורה "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" תרם למְשוֹת את כתיבתה מתהום ההשכחה. הגותה הפוליטית, נושאו של ספר מרתק זה, נשמעת כאילו נשלחה אלינו מהעתיד. 

בשביל דה גוז' לא לעסוק בפוליטיקה הוא להפקיר. להפקיר היא עמדה בלתי אפשרית עבורה. מבעד לגיבור המחזה הראשון שכתבה, אשר נושאו שעבוד השחורים בקולוניות, היא אומרת: "אלה שני אומללים כמונו. יש להם זכויות על נשמותינו". ועם הנסיך הפילוסוף שבראה, חלום של ריבון, דה גוז' מקעקעת את מבנה היחסים הפוליטיים כיחסי מלחמה, מפרקת את הזכות של הריבון לקחת חיים ומדגימה פוליטיקה פדגוגית. זו פוליטיקה כתהליך טרנספורמטיבי של פרידה ויצירה חדשה, של היעשות אחרים לעצמנו. פרידה ממיקום, מדירוג, ממעמד וחבירה אל זולת – כל זולת אשר שוכן ליד ובתוך. דה גוז' מציעה פוליטיקה אופקית שבה השוויון של כלל הברואים, גם בעלי חיים, הוא אקסיומה. זו פוליטיקה שבה מתכוֹננת קהילה מהפכנית באמת אשר משנה את ההסדרה הפוליטית מהשורש. השעורים הפוליטיים של דה גוז' הנם הכרחיים בכל הווה היסטורי. הגותה הפוליטית אשר אין לה בית אב, אולי תהיה לבית אם.

וקולן יישמע – יהודיות נאוֹרוֹת בברלין דן בקבוצה של נשים יהודיות שחיו בברלין והיו בין הנשים הראשונות בחברה היהודית האשכנזית שהשתלבו בתהליכי המודרניזציה ובתרבות האירופית. הן אף גילו השקפהפמיניסטית ביחס למקומן הראוי של הנשים בתרבות ובחברה. הספר מציג את פעילותן הרבגונית בזירה האינטלקטואלית ובזירה התרבותית והחברתית ודן בדרכי מחשבתן ובקשריהן עם הנאורות, תוך ערעור תיוגן של נשים אלה כ"נשות סלונים" או שיוכן לרומנטיקה הגרמנית.

וקולן יישמע שואף לתרום למגמה הקוראת לבחון את העבר, ובכלל זה את חוויותיהם של היהודים בעידן המודרני, בעיניים מגדריות. הוא מבקש להעמיד את הנשים בקִדמת הבמה, להתמקד בדבריהן ולהשמיע את קולן. ההתבוננות במקורות מנקודת מבט מגדרית חושפת את השתתפותן הנרחבת של הנשים היהודיות בשיח האינטלקטואלי ובעולם התרבותי והחברתי בשלהי המאה השמונה-עשרה ובראשית המאה התשע-עשרה, ומציגה תמונה מתוקנת של מקום הנשים היהודיות בעולם האינטלקטואלי והחברתי באותה תקופה.

מחבר: חזקי שוהם

ספר זה מציע בחינה אתנוגרפית מדוקדקת של האירוע הציבורי הגדול ביותר ביישוב בתקופת המנדט, הלא הוא קרנבל הפורים בתל אביב. המחבר עוקב אחר התפתחות החגיגות משלהי התקופה העות'מאנית עד אמצע שנות השלושים, ומתאר בפרטי פרטים את שני ענפיהן המרכזיים: נשפי הפורים באולמות ותהלוכת המיצגים הגדולה ברחוב העיר, שהחל ב-1932 נקראה "עדלידע". אין הוא מסתפק בשחזור החגיגות לפרטיהן ובאריגתן בחיי היומיום של היישוב, אלא מבקש להציע פרספקטיבה אחרת, אנתרופולוגית, לחקירתן של התרבות העברית החדשה והאידאולוגיה הציונית, במקום הדגש הפוליטי-אידאולוגי המאפיין באופן מסורתי את חקר הלאומיות היהודית. מחקר אתנוגרפי-היסטורי זה מציע נקודת מבט שונה לדיון בבעיות אחדות: היחס בין הווה לעבר בתרבות העברית החדשה, הריבונות והיחס ללא-יהודי במחשבה הציונית, האיזון בין עיר וכפר והמתח בין מרכיביה השונים של תרבותה המתחדשת של חברת המהגרים. הספר מספק אפוא זווית ראייה בלתי שגרתית לדיון בבניין האומה העברית בתקופת המנדט, באמצעות ניתוח תרבות החגיגה של היישוב. הפרספקטיבה האנתרופולוגית וההתמקדות במקרה-מבחן צר יחסית מאפשרים לדון בתנועה הלאומית היהודית כמערכת תרבותית גדושה, מורכבת, רבת-פנים ודינמית – דיון המאתגר את הדימוי המקובל של תרבות זו כאידאולוגיה שנכפתה מלמעלה על-ידי קומץ הוגים ועסקנים.

ז'אק לאקאן מוכר כפסיכואנליטיקאי המהפכני, המשמעותי והשנוי ביותר במחלוקת מאז פרויד. התאוריה הפסיכואנליטית של לאקאן ביקשה לחזור למושגיו הבסיסיים של פרויד ועם זאת הציעה מערכת מושגים ייחודית וחדשנית. לאקאן היה גם קורא ספרות מהפכן. הוא קרא בכתביהם של גדולי הסופרים, מיזג לימודי ספרות לתוך הניסיון האנליטי ופיתח שיטה ייחודית של ביקורת ספרותית.

ספר זה מציע קריאה לאקאניאנית בשירתם של דוד אבידן ויונה וולך. באמצעות הבהרת מושגי מפתח בתאוריה של לאקאן הוא מציג את דרכו המיוחדת לקרוא שירה. דרך זו הייתה שונה מזו שנקטה מסורת הפרשנות הפסיכואנליטית שהייתה מקובלת עד ימי לאקאן ומזו של מסורת פרשנות הטקסטים המוכרת. לאקאן סירב לראות בשירה מצע אסתטי ליישום רעיונות פסיכואנליטיים, אלא ראה בה דגם מועדף ללימוד מטרות הפסיכואנליזה ולהבנתה. עבורו שירה איננה יכולה עוד להיתפס ברמה של האי-רציונלי או של הבדיון אלא יש לה תפקיד הכרחי: היא מדיום יצירתי החושף את החסר המצוי בבסיס השפה. פנייה כזו לשירה מציגה מחדש את מושג ה"קריאה" הלאקאניאנית: אין היא תרה אחר מובנות אלא עוסקת בממד הלא מובן ומתמקדת במקומות חסרי הפשר; אין היא מביאה בהכרח לייצור פרשני ברור אך היא מהווה אפשרות קיומית חדשה עבור סובייקטים קוראים וכותבים כאחד. המבוכה שעוררו וולך ואבידן בתרבות הישראלית מצביעה עליהם כמי שמסמנים יותר מאחרים את בעיית החסר בשפה וכמי שהתמודדו עמה מתוך תהליך המצאתי חתרני ולעתים אלים. שירתם מגלה לנו את מה שביקש לאקאן להראות: שירה יכולה לא רק למסור מסר אלא גם לענג.

ד"ר ענבל רז ברקין היא חוקרת תרבות המתמחה בתחום הפסיכואנליזה הלאקאניאנית בזיקה לפילוסופיה, לתרבות ולספרות. לימדה בתכנית לפרשנות ולתרבות באוניברסיטת בר-אילן ושימשה כמורה לפיתוח חשיבה במכון ברנקו וייס.

ספר זה מבקש לבחון את דרך פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אחד מחשובי הפוסקים במחצית השנייה של המאה העשרים הניצבים נוכח האתגר להתמודד עם התמורות המשמעותיות שחלו בחברה היהודית בעידן המודרני, כגון החילון, המתירנות המינית וערעורה של הסמכות הדתית.

נוסף על היותו מונוגרפיה הסוקרת את פסיקתו ההלכתית של הרב ומשמעויותיה, מציע הספר ראייה חדשה ולפיה ההלכה היא תרבות, ומשום כך יש לבחון אותה בכלי המחקר של ביקורת התרבות. זו מציעה מגוון חדש של זוויות ראייה שטרם באו לידי ביטוי בחקר הפסיקה ההלכתית. תובנות הלקוחות מעולם הסוציולוגיה מסייעות בידי המחבר בבואו לבחון את תפיסתו החברתית של הרב עובדיה יוסף. תאוריות העוסקות בנורמה ובסטייה משמשות להגדרת אסטרטגיות ההכלה וההדרה שנקט הרב יוסף כלפי קבוצות ותופעות תרבותיות מגוונות. כלי העבודה של האנתרופולוג עומדים לשירותו של המחבר בבואו לחקור את יחסו של הרב עובדיה יוסף לנושאים הקשורים למיניות, לאופנת הלבוש של נשים ולהלכות נידה. תפיסתו של מישל פוקו את המנגנונים התרבותיים מאפשרת חשיפה של יחסי הכוח העומדים בבסיס הפסיקה ההלכתית. כך ניסיונו של הרב יוסף למשטר את השיח ההלכתי בתחום המיניות מציף על פני השטח את הקול הנשי המודחק.

זוויות ראייה חדשות אלו תורמות להבנת מורכבותו של השיח ההלכתי בהקשרו התרבותי.

ד״ר רחל גוטרמן פיתחה את מודל הסינותרפיה כשיטה חדשנית העושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה, ומסייעת בעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן, שהן קיומיות ונוגעות באושיות העמוקות ביותר בחיי הנפש.

הטענה בספר היא כי שורטטו אמנם תיאוריות שונות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת לא הכניסה לחדר הטיפולים את ה״שלישי״, הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם, שנציגיו באים מהתחום הפילוסופי והקליני-פסיכואנליטי, מובילה את האדם לבחור בחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצה לחיקם.

ספרה "שכול ואובדן: הטפול הסינותרפי - עיון פסיכואנליטי ופילוסופי" יצא לאור בהוצאת כרמל בסידרת "פרשנות ותרבות". הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ׳ אבי שגיא וד״ר ענר גוברין.