עבודות דוקטורט שנכתבו בתכנית ויצאו לאור כספרים:

 

 

 

 

מדוע כאשר אנחנו קוראים שיר אנו מרגישים לעתים שהוא מדבר את הרגשות הכמוסים ביותר שלנו, אלו שלא ידענו אולי לקרוא להם בשם בעצמנו? ובקריאת סיפור ילדים אנחנו כמו חוזרים למצבים רגשיים שחווינו בילדוּת, אבל הפעם מעמדה רגשית אחרת, כזאת שמחזיקה בתוכה גם את הילדים שהיינו וגם את המבוגרים שהפכנו להיות? וכאשר אנחנו כותבים – נוצר חיבור לחלקים האותנטיים והראשוניים ביותר של נפשנו?

שאלות אלו זוכות למחקר פסיכואנליטי-ספרותי מעמיק בספר חלוצי זה בתחום הביבליותרפיה המציע לראשונה התבוננות על כוחה המרפא של הספרות לפי חלוקה ז'אנרית.

הספר מתחקה אחר הדרכים השונות שבהן פועלות על הנפש שפת השירה, ספרות ילדים המשמשת לטיפול במבוגרים וכתיבה יצירתית במסגרת הטיפול, תוך קישור כל אחת מהקטגוריות הללו למבנה עומק פסיכולוגי אשר עומד, לטענת המחברת, בבסיסן.

אפיון חדשני זה, המבוסס על הגותם של אנליטיקאים ופילוסופים, כגון ויניקוט, ביון, אוגדן, לאקאן, קריסטבה, ויטגנשטיין ואחרים, מחדד את איכויותיה הטיפוליות הייחודיות של כל אחת מהקטגוריות הנידונות בספר, ומאפשר למטפלים בחירה מושכלת ביניהן. התנועה בין הקטגוריות הללו עשויה לתרום למגע עם חלקי נפש שונים אצל מטופלים, לתהליכי שינוי ולשיח טיפולי חי ויצירתי.

יצירות משל דליה רביקוביץ, תרצה אתר, חדוה הרכבי, נורית זרחי, אלחנדרה פיסארניק ועוד זוכות לניתוח מרתק לאור ההמשגות שמציעה המחברת באשר למפגש עם שירה ועם ספרות ילדים במצבים נפשיים שונים. ניתוח הראיונות שקיימה עם סופרים ומשוררים ישראלים – וביניהם יהודית קציר, אסתי ג. חיים, רוני סומק ונורית זרחי – מאפשר הבנה ייחודית ונדירה של התהליכים הרגשיים שמכוננת הכתיבה.

הספר הנו חגיגה של ממש לאוהבי הספרות, לאנשי טיפול ולמבקשים לפענח את נפלאות השפעותיה המרפאות של ספרות על הנפש.

                                                              *

ד"ר ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. את עבודת הדוקטורט שעליה מבוסס ספר זה כתבה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות –  באוניברסיטת בר אילן. מלמדת קורסי ביבליותרפיה למטפלים, מנחה קבוצות ביבליותרפיה וסדנאות כתיבה ומטפלת בקליניקה פרטית בתל-אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), "שֹמה והולכת" (קשב לשירה, 2012) וספר בפרוזה פיוטית: "נַנִּינָה" (אבן חושן, 2015).

הספר בוחן את פעולת העדות מבחינה פילוסופית, סיפרותית ופסיכואנליטית. בספרה טוענת ד"ר ציפי רוזנברג כי בשדה הטיפולי נוצר קשר גורדי בין עדות לטראומה. בספר היא מבקשת להזיז את צילה של הטראומה ולבחון את תפקידיה החשובים בחיינו בכלל ובהליך הטיפולי בפרט.

ציפי בוגרת התכנית לפרשנות ותרבות, ספרה המבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ. אבי שגיא וד״ר ענר גוברין, יצא לאור בהוצאת כרמל.

מילים יכולות לבטא את רגשותינו, אך לרוב הן מחטיאות. אולי משום כך, דווקא מה שאינו בר־ביטוי הוא כוח מניע מרכזי בנפשנו. הוא מעצב את הדיבור, אך גם קובע את גבולותיו. “הבלתי ניתן להיאמר / מכרסם / בכל המילים”, כתב טוביה ריבנר.

כיצד הרגש מעצב את קו הגבול הזה, שבין הלא מדובר למדובר? לפעמים סוד יקר נשמר כדבר פרטי ואישי, שאי אפשר למוסרו במילים; לפעמים שקר מסוכן מוסתר כדבר איום, שעלול לגרום להתמוטטות אם יתגלה; לפעמים חווייה לא מומשגת מנסה לפרוץ כביטוי מילולי, אך עדיין אינה יודעת כיצד. פסיכואנליזה וספרות הילדים מתרחשות במרחב שבין מה שאפשר להגיד במילים ובין מה שאי אפשר. ספר זה דן במרחב זה, ומציג את המושג “ייצוג פרדוקסלי” כדי להסביר כיצד חווייה ורגש לא מילוליים מצליחים בו־זמנית לחשוף את עצמם מייד בשפה ולהישאר לעד בלי אפשרות של המשגה מילולית.

ד״ר רחל גוטרמן פיתחה את מודל הסינותרפיה כשיטה חדשנית העושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה, ומסייעת בעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן, שהן קיומיות ונוגעות באושיות העמוקות ביותר בחיי הנפש.

הטענה בספר היא כי שורטטו אמנם תיאוריות שונות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת לא הכניסה לחדר הטיפולים את ה״שלישי״, הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם, שנציגיו באים מהתחום הפילוסופי והקליני-פסיכואנליטי, מובילה את האדם לבחור בחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצה לחיקם.

ספרה  יצא לאור בהוצאת כרמל בסידרת "פרשנות ותרבות". הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופ׳ אבי שגיא וד״ר ענר גוברין.

בספרה, ד"ר תאיר כספי מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של קליין, ויניקוט ואוגדן, תוך כדי כך שהיא בוחנת את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו, אלא טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

ד"ר תאיר כספי, בוגרת ומורה בתוכנית לפרשות ותרבות.  

הספר פורסם בהוצאה לאור - רסלינג

מחבר: ענת חן

אל תמהרו להפוך את הספר. הסתכלו שוב בחבורת הנערות הרוקדות על הכריכה הקדמית. מתוך הגדה עתיקה מימי הביניים יוצאות המחוללות, אוחזות ידיים, מנגנות, שקועות בעולמן הפרטי. מי הן? מה הן חוגגות? מדוע הן רוקדות לבדן ללא גברים או בני זוג? האם הן נשואות? אולי רווקות? השמלות ארוכות וצמודות, מבליטות את הגוף. כפות רגליים קטנות מבצבצות בצעדי ריקוד קלים. שיער הראש ארוך וגלוי. אין רקע או נוף. לא שמים, לא ים או מדבר. רק הן ואנחנו הצופים.

נשים אלו מייצגות את האופן שבו התפתחה האמנות במהלך מאות שנים מהעת העתיקה עד המצאת הדפוס: כאיורים המלווים טקסט קדוש בכתבי יד. ספר זה מבקש לחשוף בפני הקוראים את דרכי ההבנה והפרשנות של הייצוג הנשי דרך טקסטים חזותיים. מתוך הספר עולה משמעות ברורה ובהירה לדימוי האישה בתרבות – אז והיום. 70 האיורים הנידונים בספר שופכים אור על עמדות ותפיסות עולם ביחס לאישה הקיימים גם בימינו ובאים לידי ביטוי באופן שבו מתוארות נשים בתקשורת, במדיה החזותית, בפרסומות ובתוצרים תרבותיים נוספים. לא ניתן להבין סטריאוטיפים מגדריים המקיפים אותנו כיום בלי לרדת לשורשי הייצוג הנשי המתחיל עם הופעת האמנות הדתית בבתי התפילה ובכתבי היד המאוירים בימי הביניים.

ספר זה מבקש לבדוק את אפשרות כינונה של תאוריה אסתטית חדשה למוצר הצריכה המעוצב, תאוריה שמביאה בחשבון את זמנה ומנסה לפתוח את שדה המחקר האסתטי למפגש ודיאלוג עם שדה התרבות.
זהו הספר הראשון בשפה העברית העוסק בפילוסופיה ובאסתטיקה של העיצוב תוך דיון ודיאלוג עם הכותבים העכשוויים והמרכזיים בתחום האסתטיקה. הספר מבקש לבדוק האם המסגרת הנאו-קאנטיאנית של המחקר באסתטיקה העכשווית מתאימה לחקירה של נושא העיצוב ומוצרי הצריכה, האם היא רלוונטית והאם היא משאירה מקום לתרבות, ואם כן כיצד? כמו כן פותח הספר דיון על החיקוי (imitation), על יופי פונקציונלי ויופי מוסרי, ודן בטבעם לאור תרבות הצריכה.

מחבר: ענת בוצר

הפרק הראשון בספר צמצם התשוקה נפתח ב"תיאור מקרה", אך לא המטופלת ולא "המקרה" נחשפים מולנו בספר – אלא מקומה של התשוקה העומדת במרכז יחסיהם של המטפל והמטופל בפסיכותרפיה, כמו גם ביחסי הצלם והאוביקט המצולם. במהלך הספר שלפנינו בוצר מושיבה על כורסת המטופל שורה של כוחות יצירתיים: הבמאים פליני וצ'פלין; האמניות סיגלית לנדאו ופאטי צ'אנג; תיאורטיקנים של הפסיכואנליזה כמו פרויד, יונג, לאקאן ולוס איריגארי; נרקיסוס ואכוֹ מהמיתולוגיה היוונית והנזיר בסיפור התלמודי על שמעון הצדיק. כל אלה, וגם בוצר עצמה כמטפלת וכאמנית, מייצגים ומשקפים ביצירה זו את אנרגיית התשוקה העומדת במרכז הספר ומניעה אותו.

והנה, התשוקה עצמה, המתעוררת ביצירה, בפסיכותרפיה ובתהליך הצילום, יושבת על ספת הטיפולים. התשוקה ועמה ביטוייה הגופניים, החושיים והיצירתיים – הקול, המבט, האור, העור, האיווי, הכמיהה. את כל אלה דולה בוצר ביצירתיות ובתשוקה מתוך עולם הפסיכותרפיה, הקולנוע, האמנות והצילום, כמו גם מתוך עולם ההגות, המיסטיקה היהודית והסמלים המיתולוגיים.

מה רואים פעילים של ארגוני זכויות אדם? מה מראים הארגונים בדוחות? כיצד הדימויים החזותיים הנבחרים מדווחים על הסכסוך? איזה מבט מייצר שיח זכויות האדם אצל הפעילים? כיצד נפגש השיח האוניברסלי בתיעוד החזותי עם השיח המקומי? כיצד האזרחות של הפעילים ממסגרת את שדה הראייה, ובאיזה אופן עושה זאת השיח האוניברסלי? בספרה של רותי גינזבורג, והייתם לנו לעיניים, המישור החזותי במאבק על זכויות האדם אינו רק ייצוג המתווסף לזה המילולי, אלא הוא גם כלי בעיצוב השאלות. 

הספר מציע מרחב תיאורטי ומיפוי היסטורי של ארגוני זכויות אדם ישראליים. לראשונה מוצע כאן דיון בשיח של ארגוני זכויות אדם מקומיים אשר פעילים בשטחים הכבושים דרך עיון בינתחומי המשלב בין ניתוח תצלומים, ראיונות עם אנשים מרכזיים בארגונים וקריאה מדוקדקת בדוחותיהם. הפרקים השונים מציעים התבוננות השוואתית בפעילות של שלושה ארגוני זכויות מרכזיים הפועלים בישראל: בצלם, רופאים לזכויות אדם – ישראל, ומחסום Watch. בעזרת עיון בארכיונים שנוצרו אצל כל אחד מהם נבחנים התנאים החומריים והרגשיים אשר מעצבים את הדיווחים, לצד היחסים המרחביים והפוליטיים שנוצרים בפעילות. ניתוח המבט של הפעילים חותר להבנת הפרקטיקה של הארגונים אשר מתמקמת במערך המקוטב שבין כובש לנכבש, בין פוגע לנפגע. 

ספר זה חובר למחקרים חלוציים אשר נעשים בעולם הבוחנים את החזותי, האסתטי והחושי אשר מעצבים את המשא ומתן האזרחי ואת הממדים החזותיים שהוא מעצב במסגרתו. 

אורנה אוריין חוקרת בספרה המרתק את אמניות הבזות המערביות (ג'ני הולצר, מרינה אברמוביץ', קרולי שנימן, אורלן הקדושה, סינדי שרמן, אנה מנדיאטה, קיקי סמית, ג'ודי שיקגו, יאנה סטרבק ועוד) שפרצו אל שדה האמנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. היא מחדדת את מושג ה"בזות" שטבעה קריסטבה ובוחנת אותו על רקע תפקידו של דם הגוף הנשי בכלל ודם הווסת בפרט. 

אוריין מתארת את הטרנספורמציה שאותה ייצרו אמניות הבזות כששחררו את הגוף הנשי מהסוגר הפטריארכלי שבו הוא עוצב כגוף אידיאלי, שלם, פסיבי ונקי; הן עשו שימוש בחומריות "נמוכה", הציגו איברים אסורים וחשפו את הגוף הנשי במצבים מושפלים, כואבים, מדממים, טראומטיים ו"מלוכלכים". גופן, על נשליו, הפרשותיו, עינוגיו ותשוקותיו הפך להיות אתר שאליו ואיתו הן עלו/ירדו לרגל לפגוש את קהלן ולהטמיע בו רוויזיה בפרקטיקות אמנותיות, חברתיות ושיחים אשר מגדירים נשיות וטאבו. 

יצירתן של אמניות הווסת ואמניות הדם הפכה להיות מעין טקס חניכה שמגמתו לתת לגיטימציה לאחר/ת, למודחק/ת ולשולי/ת כחלק לגיטימי של האנושי. הן לא ביקשו להפר קודים מוסריים באקטים האלה, כפי שנטען נגדן לא אחת, אלא סמנו שדווקא הבחירה בהכחשת השפל, הבזוי והדוחה היא זו שעלולה להביא לאלימות, חוסר סובלנות ופגיעה באחר/ת ובשונה.