דיסרטציות שנכתבו בתכנית ויצאו לאור כספרים:

 

 

 

 

מילים יכולות לבטא את רגשותינו, אך לרוב הן מחטיאות. אולי משום כך, דווקא מה שאינו בר־ביטוי הוא כוח מניע מרכזי בנפשנו. הוא מעצב את הדיבור, אך גם קובע את גבולותיו. “הבלתי ניתן להיאמר / מכרסם / בכל המילים”, כתב טוביה ריבנר.

כיצד הרגש מעצב את קו הגבול הזה, שבין הלא מדובר למדובר? לפעמים סוד יקר נשמר כדבר פרטי ואישי, שאי אפשר למוסרו במילים; לפעמים שקר מסוכן מוסתר כדבר איום, שעלול לגרום להתמוטטות אם יתגלה; לפעמים חווייה לא מומשגת מנסה לפרוץ כביטוי מילולי, אך עדיין אינה יודעת כיצד. פסיכואנליזה וספרות הילדים מתרחשות במרחב שבין מה שאפשר להגיד במילים ובין מה שאי אפשר. ספר זה דן במרחב זה, ומציג את המושג “ייצוג פרדוקסלי” כדי להסביר כיצד חווייה ורגש לא מילוליים מצליחים בו־זמנית לחשוף את עצמם מייד בשפה ולהישאר לעד בלי אפשרות של המשגה מילולית.

מחבר: ענת חן

אל תמהרו להפוך את הספר. הסתכלו שוב בחבורת הנערות הרוקדות על הכריכה הקדמית. מתוך הגדה עתיקה מימי הביניים יוצאות המחוללות, אוחזות ידיים, מנגנות, שקועות בעולמן הפרטי. מי הן? מה הן חוגגות? מדוע הן רוקדות לבדן ללא גברים או בני זוג? האם הן נשואות? אולי רווקות? השמלות ארוכות וצמודות, מבליטות את הגוף. כפות רגליים קטנות מבצבצות בצעדי ריקוד קלים. שיער הראש ארוך וגלוי. אין רקע או נוף. לא שמים, לא ים או מדבר. רק הן ואנחנו הצופים.

נשים אלו מייצגות את האופן שבו התפתחה האמנות במהלך מאות שנים מהעת העתיקה עד המצאת הדפוס: כאיורים המלווים טקסט קדוש בכתבי יד. ספר זה מבקש לחשוף בפני הקוראים את דרכי ההבנה והפרשנות של הייצוג הנשי דרך טקסטים חזותיים. מתוך הספר עולה משמעות ברורה ובהירה לדימוי האישה בתרבות – אז והיום. 70 האיורים הנידונים בספר שופכים אור על עמדות ותפיסות עולם ביחס לאישה הקיימים גם בימינו ובאים לידי ביטוי באופן שבו מתוארות נשים בתקשורת, במדיה החזותית, בפרסומות ובתוצרים תרבותיים נוספים. לא ניתן להבין סטריאוטיפים מגדריים המקיפים אותנו כיום בלי לרדת לשורשי הייצוג הנשי המתחיל עם הופעת האמנות הדתית בבתי התפילה ובכתבי היד המאוירים בימי הביניים.

ספר זה מבקש לבדוק את אפשרות כינונה של תאוריה אסתטית חדשה למוצר הצריכה המעוצב, תאוריה שמביאה בחשבון את זמנה ומנסה לפתוח את שדה המחקר האסתטי למפגש ודיאלוג עם שדה התרבות.
זהו הספר הראשון בשפה העברית העוסק בפילוסופיה ובאסתטיקה של העיצוב תוך דיון ודיאלוג עם הכותבים העכשוויים והמרכזיים בתחום האסתטיקה. הספר מבקש לבדוק האם המסגרת הנאו-קאנטיאנית של המחקר באסתטיקה העכשווית מתאימה לחקירה של נושא העיצוב ומוצרי הצריכה, האם היא רלוונטית והאם היא משאירה מקום לתרבות, ואם כן כיצד? כמו כן פותח הספר דיון על החיקוי (imitation), על יופי פונקציונלי ויופי מוסרי, ודן בטבעם לאור תרבות הצריכה.

מחבר: ענת בוצר

הפרק הראשון בספר צמצם התשוקה נפתח ב"תיאור מקרה", אך לא המטופלת ולא "המקרה" נחשפים מולנו בספר – אלא מקומה של התשוקה העומדת במרכז יחסיהם של המטפל והמטופל בפסיכותרפיה, כמו גם ביחסי הצלם והאוביקט המצולם. במהלך הספר שלפנינו בוצר מושיבה על כורסת המטופל שורה של כוחות יצירתיים: הבמאים פליני וצ'פלין; האמניות סיגלית לנדאו ופאטי צ'אנג; תיאורטיקנים של הפסיכואנליזה כמו פרויד, יונג, לאקאן ולוס איריגארי; נרקיסוס ואכוֹ מהמיתולוגיה היוונית והנזיר בסיפור התלמודי על שמעון הצדיק. כל אלה, וגם בוצר עצמה כמטפלת וכאמנית, מייצגים ומשקפים ביצירה זו את אנרגיית התשוקה העומדת במרכז הספר ומניעה אותו.

והנה, התשוקה עצמה, המתעוררת ביצירה, בפסיכותרפיה ובתהליך הצילום, יושבת על ספת הטיפולים. התשוקה ועמה ביטוייה הגופניים, החושיים והיצירתיים – הקול, המבט, האור, העור, האיווי, הכמיהה. את כל אלה דולה בוצר ביצירתיות ובתשוקה מתוך עולם הפסיכותרפיה, הקולנוע, האמנות והצילום, כמו גם מתוך עולם ההגות, המיסטיקה היהודית והסמלים המיתולוגיים.

מה רואים פעילים של ארגוני זכויות אדם? מה מראים הארגונים בדוחות? כיצד הדימויים החזותיים הנבחרים מדווחים על הסכסוך? איזה מבט מייצר שיח זכויות האדם אצל הפעילים? כיצד נפגש השיח האוניברסלי בתיעוד החזותי עם השיח המקומי? כיצד האזרחות של הפעילים ממסגרת את שדה הראייה, ובאיזה אופן עושה זאת השיח האוניברסלי? בספרה של רותי גינזבורג, והייתם לנו לעיניים, המישור החזותי במאבק על זכויות האדם אינו רק ייצוג המתווסף לזה המילולי, אלא הוא גם כלי בעיצוב השאלות. 

הספר מציע מרחב תיאורטי ומיפוי היסטורי של ארגוני זכויות אדם ישראליים. לראשונה מוצע כאן דיון בשיח של ארגוני זכויות אדם מקומיים אשר פעילים בשטחים הכבושים דרך עיון בינתחומי המשלב בין ניתוח תצלומים, ראיונות עם אנשים מרכזיים בארגונים וקריאה מדוקדקת בדוחותיהם. הפרקים השונים מציעים התבוננות השוואתית בפעילות של שלושה ארגוני זכויות מרכזיים הפועלים בישראל: בצלם, רופאים לזכויות אדם – ישראל, ומחסום Watch. בעזרת עיון בארכיונים שנוצרו אצל כל אחד מהם נבחנים התנאים החומריים והרגשיים אשר מעצבים את הדיווחים, לצד היחסים המרחביים והפוליטיים שנוצרים בפעילות. ניתוח המבט של הפעילים חותר להבנת הפרקטיקה של הארגונים אשר מתמקמת במערך המקוטב שבין כובש לנכבש, בין פוגע לנפגע. 

ספר זה חובר למחקרים חלוציים אשר נעשים בעולם הבוחנים את החזותי, האסתטי והחושי אשר מעצבים את המשא ומתן האזרחי ואת הממדים החזותיים שהוא מעצב במסגרתו. 

אורנה אוריין חוקרת בספרה המרתק את אמניות הבזות המערביות (ג'ני הולצר, מרינה אברמוביץ', קרולי שנימן, אורלן הקדושה, סינדי שרמן, אנה מנדיאטה, קיקי סמית, ג'ודי שיקגו, יאנה סטרבק ועוד) שפרצו אל שדה האמנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. היא מחדדת את מושג ה"בזות" שטבעה קריסטבה ובוחנת אותו על רקע תפקידו של דם הגוף הנשי בכלל ודם הווסת בפרט. 

אוריין מתארת את הטרנספורמציה שאותה ייצרו אמניות הבזות כששחררו את הגוף הנשי מהסוגר הפטריארכלי שבו הוא עוצב כגוף אידיאלי, שלם, פסיבי ונקי; הן עשו שימוש בחומריות "נמוכה", הציגו איברים אסורים וחשפו את הגוף הנשי במצבים מושפלים, כואבים, מדממים, טראומטיים ו"מלוכלכים". גופן, על נשליו, הפרשותיו, עינוגיו ותשוקותיו הפך להיות אתר שאליו ואיתו הן עלו/ירדו לרגל לפגוש את קהלן ולהטמיע בו רוויזיה בפרקטיקות אמנותיות, חברתיות ושיחים אשר מגדירים נשיות וטאבו. 

יצירתן של אמניות הווסת ואמניות הדם הפכה להיות מעין טקס חניכה שמגמתו לתת לגיטימציה לאחר/ת, למודחק/ת ולשולי/ת כחלק לגיטימי של האנושי. הן לא ביקשו להפר קודים מוסריים באקטים האלה, כפי שנטען נגדן לא אחת, אלא סמנו שדווקא הבחירה בהכחשת השפל, הבזוי והדוחה היא זו שעלולה להביא לאלימות, חוסר סובלנות ופגיעה באחר/ת ובשונה. 

מחבר: מאיר רוט

אישיותו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ התאפיינה כנטועה בבית המדרש ובאקדמיה - תלמיד חכם ופילוסוף, רב קהילה ומרצה במקצועות היהדות. הוא הוסמך לדיינות על ידי גדולי החכמים שלפני השואה, ובמקביל  כתב דוקטורט  באוניברסיטה של ברלין.   במשך כחמישים שנות יצירה, במהלך המאה העשרים, הוא כתב כעשרים ספרים בתחומי ההלכה, מחשבת ההלכה, הגות פילוסופית, מקרא ותיאולוגיה, בנוסף למאמרים רבים בכתבי עת.

שיטתו ההלכתית מהווה  מיזוג נדיר בין הלכה למוסר, בין המסורת לרוח הזמן, בין הנצחי לבין החולף. משנתו העיונית והמעשית  מאפשרת לדתי המודרני לאמץ את ההלכה כגורם מעצב זהות, מבלי שיאלץ לחיות בו בזמן בשתי זהויות מקוטבות מבחינה ערכית, דתית וחילונית. הישג זה של ברקוביץ התאפשר הודות לצירוף מיוחד של רגישות מוסרית, ידע פילוסופי רחב והשכלה תורנית מעמיקה. על אף החשבון ההיסטורי הנוקב שברקוביץ עורך עם הציוויליזציה המערבית בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה באירופה, ביקורת זו אינה מבטלת בעיניו את ההישגים הראויים של התרבות המערבית בתחום המוסר וערכי החירות האישית. יהודית אוטנטית, לפי ברקוביץ, מחייבת נוסף על קבלת תורה מסיני גם הלכה אוטנטית, המשחזרת את רוח התורה שבעל-פה מתקופת חז"ל, הלכה שבעצם בונה גשר  אמיץ בין התורה לחיים.

אולאמפ דה גוז' (Olympe de Gouges) פעלה בתקופת המהפכה הצרפתית. במשך שנים ספורות השתתפו גם נשים בעלילות הימים המהפכניים, אף על פי שבגוף הפוליטי החדש שהוקם לאחר המהפכה הנשים לא נספרו בכלל בני האדם שנולדו "שווים". דה גוז' הפכה את עצמה ליוצרת של מילים ופעולה בטריטוריה בלעדית לגברים – הפוליטיקה. התערבותה באקטואליה בשפע של מחזות, כרזות קיר, מאמרים בעיתונים, לצד נראותה הבולטת בזירות פומביות, הביאו למאסרה ולהוצאתה להורג בנובמבר 1793 והיא בת 45. חרף העובדה ששליחותה העצמית לבני ארצה כשלה והובסה, היא האמינה ש"יום אחד, אולי, יצטטו את נבואותיי". גילוי חיבורה "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" תרם למְשוֹת את כתיבתה מתהום ההשכחה. הגותה הפוליטית, נושאו של ספר מרתק זה, נשמעת כאילו נשלחה אלינו מהעתיד. 

בשביל דה גוז' לא לעסוק בפוליטיקה הוא להפקיר. להפקיר היא עמדה בלתי אפשרית עבורה. מבעד לגיבור המחזה הראשון שכתבה, אשר נושאו שעבוד השחורים בקולוניות, היא אומרת: "אלה שני אומללים כמונו. יש להם זכויות על נשמותינו". ועם הנסיך הפילוסוף שבראה, חלום של ריבון, דה גוז' מקעקעת את מבנה היחסים הפוליטיים כיחסי מלחמה, מפרקת את הזכות של הריבון לקחת חיים ומדגימה פוליטיקה פדגוגית. זו פוליטיקה כתהליך טרנספורמטיבי של פרידה ויצירה חדשה, של היעשות אחרים לעצמנו. פרידה ממיקום, מדירוג, ממעמד וחבירה אל זולת – כל זולת אשר שוכן ליד ובתוך. דה גוז' מציעה פוליטיקה אופקית שבה השוויון של כלל הברואים, גם בעלי חיים, הוא אקסיומה. זו פוליטיקה שבה מתכוֹננת קהילה מהפכנית באמת אשר משנה את ההסדרה הפוליטית מהשורש. השעורים הפוליטיים של דה גוז' הנם הכרחיים בכל הווה היסטורי. הגותה הפוליטית אשר אין לה בית אב, אולי תהיה לבית אם.

וקולן יישמע – יהודיות נאוֹרוֹת בברלין דן בקבוצה של נשים יהודיות שחיו בברלין והיו בין הנשים הראשונות בחברה היהודית האשכנזית שהשתלבו בתהליכי המודרניזציה ובתרבות האירופית. הן אף גילו השקפהפמיניסטית ביחס למקומן הראוי של הנשים בתרבות ובחברה. הספר מציג את פעילותן הרבגונית בזירה האינטלקטואלית ובזירה התרבותית והחברתית ודן בדרכי מחשבתן ובקשריהן עם הנאורות, תוך ערעור תיוגן של נשים אלה כ"נשות סלונים" או שיוכן לרומנטיקה הגרמנית.

וקולן יישמע שואף לתרום למגמה הקוראת לבחון את העבר, ובכלל זה את חוויותיהם של היהודים בעידן המודרני, בעיניים מגדריות. הוא מבקש להעמיד את הנשים בקִדמת הבמה, להתמקד בדבריהן ולהשמיע את קולן. ההתבוננות במקורות מנקודת מבט מגדרית חושפת את השתתפותן הנרחבת של הנשים היהודיות בשיח האינטלקטואלי ובעולם התרבותי והחברתי בשלהי המאה השמונה-עשרה ובראשית המאה התשע-עשרה, ומציגה תמונה מתוקנת של מקום הנשים היהודיות בעולם האינטלקטואלי והחברתי באותה תקופה.

מחבר: חזקי שוהם

ספר זה מציע בחינה אתנוגרפית מדוקדקת של האירוע הציבורי הגדול ביותר ביישוב בתקופת המנדט, הלא הוא קרנבל הפורים בתל אביב. המחבר עוקב אחר התפתחות החגיגות משלהי התקופה העות'מאנית עד אמצע שנות השלושים, ומתאר בפרטי פרטים את שני ענפיהן המרכזיים: נשפי הפורים באולמות ותהלוכת המיצגים הגדולה ברחוב העיר, שהחל ב-1932 נקראה "עדלידע". אין הוא מסתפק בשחזור החגיגות לפרטיהן ובאריגתן בחיי היומיום של היישוב, אלא מבקש להציע פרספקטיבה אחרת, אנתרופולוגית, לחקירתן של התרבות העברית החדשה והאידאולוגיה הציונית, במקום הדגש הפוליטי-אידאולוגי המאפיין באופן מסורתי את חקר הלאומיות היהודית. מחקר אתנוגרפי-היסטורי זה מציע נקודת מבט שונה לדיון בבעיות אחדות: היחס בין הווה לעבר בתרבות העברית החדשה, הריבונות והיחס ללא-יהודי במחשבה הציונית, האיזון בין עיר וכפר והמתח בין מרכיביה השונים של תרבותה המתחדשת של חברת המהגרים. הספר מספק אפוא זווית ראייה בלתי שגרתית לדיון בבניין האומה העברית בתקופת המנדט, באמצעות ניתוח תרבות החגיגה של היישוב. הפרספקטיבה האנתרופולוגית וההתמקדות במקרה-מבחן צר יחסית מאפשרים לדון בתנועה הלאומית היהודית כמערכת תרבותית גדושה, מורכבת, רבת-פנים ודינמית – דיון המאתגר את הדימוי המקובל של תרבות זו כאידאולוגיה שנכפתה מלמעלה על-ידי קומץ הוגים ועסקנים.