סדרת "פרשנות ותרבות"

הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן מפרסמת סדרת ספרים בנושא "פרשנות ותרבות", עורך הסדרה: פרופ' אבי שגיא.

הנחת היסוד של הסדרה היא כי האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה; אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התיאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית בפענוח, ניתוח ותיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התיאורטיקן והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" עוסקת במומנטים פרשניים.  הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים וכו', פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת.

ספר זה מנסה להבין את תופעת המשפט באמצעות שימוש במושג התרבות. הספר דן בהרחבה בשתי תפיסות עיקריות בדבר יחסי הגומלין שבין המשפט והתרבות. הגישה האחת רואה את משפט המדינה כמכונן את התרבות, ובעקבות זאת כמכונן גם את התודעות ואת פרקטיקות ההתנהגות של בני האדם. הגישה האחרת רואה את המשפט הנוצר ומופעל בבתי המשפט כמערכת תרבותית נבדלת, שבגדרה מקבלים השופטים את הכרעותיהם.

הספר נפתח בשני פרקי מבוא: פרק המציג בהרחבה את מושג התרבות, ופרק המציג את הגישות התיאורטיות העיקריות בשאלת יחסי הגומלין שבין המשפט והתרבות. התפיסה את המשפט הנוצר ומופעל בבתי המשפט כמערכת תרבותית מובילה לטיעון לפיו המזל ממלא תפקיד חשוב בתהליכי קבלת ההחלטות ששופטים נתונים בהם. הספר מציע מחשבות בשאלה כיצד יש לצמצם את מקומו של המזל בשפיטה. הספר דן בהרמנויטיקה של הנס-גאורג גדמר, שבמרכזה ניתוח מדוקדק של תהליך יצירת המשמעות, ומיישם את התובנות המרכזיות של הרמנויטיקה זו על תהליכי יצירת המשמעות במשפט. הספר דן בהרחבה במערכת התרבותית של "השכל הישר", ובתפקיד החשוב שהיא ממלאת בהפעלת המשפט: לא ניתן להפעיל את הדוקטרינה המשפטית בלא למלא אותה באופן נרחב בתכנים של ידע על העולם, השאובים מהמערכת התרבותית של השכל הישר. הספר טוען עוד כי מאפיין חשוב של התרבות המשפטית הוא התפיסה "הרזה" שלה את הקיום האנושי. לפיכך, חשוב שמשפטנים יעסקו בקריאת ספרות והיסטוריה ובצפייה במחזות ובסרטים, כדי להזכיר להם שהמצבים האנושיים שהם עוסקים בהם מורכבים יותר ממה שניתן להעלות על הדעת במסגרת התרבות של המשפט. הספר גם עוסק בשאלת יחסי הגומלין שבין המשפט והתרבות בהקשר של התפתחות הדוקטרינה של דיני החוזים, התפתחות הדוקטרינה של דיני השטרות, יצירת הנכונות אצל צעירים וצעירות לשרת בצבא, והיחסים שבין התרבות המשפטית והתרבות הפוליטית.

 

ספר זה, המתמקד בביקורתו של מרלו-פונטי על האונטולוגיה המסורתית במדע ובפילוסופיה, מראה כיצד יכולים הרעיונות העולים מתוך ביקורת זו לתרום לחינוך בכלל ולחינוך לשותפות ולאחריות כלפי הטבע בפרט. בהמשך מובהר מושג השדה-התפיסתי של מרלו-פונטי. זהו מושג מפתח, המאפשר התייחסות מורכבת לתופעת התפיסה. ההתחלה מן הראשוניות של הגוף מאפשרת להראות את האופנים שבהם ההתנתקות מן המעורבות הגופנית בסביבה מדלדלת את הגוף ואת החשיבה. כך ניתן לבסס את הביקורת על גישות אשר מעודדות בריחה אל עולם וירטואלי או מחפשות פתרונות טכנולוגיים כתרופת פלא לכל קושי ומכאוב. אחריותו של האדם מתגלה במקום שבו הוא מעורב ושותף, וזוהי אחריות כלפי הישויות שחולקות אתו את המצב, באותה מידה שזוהי אחריותו כלפי עצמו. לפיכך, החיפוש אחר הגילויים השונים של השותפות כדרך להעמקת המעורבות בעולם הוא חיפוש ראוי שיכול לרומם את האדם.

המסקנות החינוכיות העולות מן הדיון מיושמות על הספרות העוסקת בשמירה על הסביבה. הדיון בספריהם של מדענים כגון אדוארד וילסון, ונדנה שיווה, סנדרה סטיינגרבר, רחל קרסון ואחרים, מחזק את הטענה שהכרת מגבלותיה של הגישה האמפיריציסטית-רציונליסטית עשויה להועיל כאשר נדרש שיתוף פעולה בין עמים, בין אנשים ובין תחומי מחקר שונים. אמונה מוגזמת בגישות אמפיריציסטיות-רציונליסטיות וחוסר נכונות להטיל ספק בתרבות גרמו לחוקרים אחדים לתאר את המציאות הסביבתית-הגלובלית כשדה חסום, שאינו מצביע על כיוון פעולה. לעומת זאת, חוקרים שניסו להבין את המציאות בכל הצדודיות שבהן היא מתגלה, גישה שניתן להשוותה לפנומנולוגיה של התפיסה, יצרו שדה בהיר וחד-משמעי שמוביל לפעולה.

ספר זה מבקש לבחון את דרך פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אחד מחשובי הפוסקים במחצית השנייה של המאה העשרים הניצבים נוכח האתגר להתמודד עם התמורות המשמעותיות שחלו בחברה היהודית בעידן המודרני, כגון החילון, המתירנות המינית וערעורה של הסמכות הדתית.

נוסף על היותו מונוגרפיה הסוקרת את פסיקתו ההלכתית של הרב ומשמעויותיה, מציע הספר ראייה חדשה ולפיה ההלכה היא תרבות, ומשום כך יש לבחון אותה בכלי המחקר של ביקורת התרבות. זו מציעה מגוון חדש של זוויות ראייה שטרם באו לידי ביטוי בחקר הפסיקה ההלכתית. תובנות הלקוחות מעולם הסוציולוגיה מסייעות בידי המחבר בבואו לבחון את תפיסתו החברתית של הרב עובדיה יוסף. תאוריות העוסקות בנורמה ובסטייה משמשות להגדרת אסטרטגיות ההכלה וההדרה שנקט הרב יוסף כלפי קבוצות ותופעות תרבותיות מגוונות. כלי העבודה של האנתרופולוג עומדים לשירותו של המחבר בבואו לחקור את יחסו של הרב עובדיה יוסף לנושאים הקשורים למיניות, לאופנת הלבוש של נשים ולהלכות נידה. תפיסתו של מישל פוקו את המנגנונים התרבותיים מאפשרת חשיפה של יחסי הכוח העומדים בבסיס הפסיקה ההלכתית. כך ניסיונו של הרב יוסף למשטר את השיח ההלכתי בתחום המיניות מציף על פני השטח את הקול הנשי המודחק.

זוויות ראייה חדשות אלו תורמות להבנת מורכבותו של השיח ההלכתי בהקשרו התרבותי.

תורת המונאדות של לייבניץ (1717-1646) היא מודל לפרדיגמות מרכזיות במודרניזם של המאה העשרים. כך טוען הספר שלפנינו. טענה זו מודגמת בניתוח של תבניות המחשבה של המאה העשרים, הזרמים המרכזיים של האמנות החזותית בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, ובעיקר תמונת העולם של רומן "זרם התודעה" המחליף דמויות במרכזי תצפית, מארגן את הזמן והמרחב במונחים תודעתיים ויחסיים, ומחליף זיקות סיבתיות ביחסי התאמה.

תורת המונאדות של לייבניץ רואה את המציאות כמורכבת מאין-סוף מונאדות, עצמים תודעתיים. כל מונאדה היא ישות אוטרקית, ללא זיקה אל זולתה. עם זאת כל מונאדה היא מקרוקוסמוס של המציאות כולה, שכן היא משקפת אותה, אך השיקוף הוא פרספקטיבי בלבד. המטפיזיקה המונאדולוגית מציעה תפיסת מציאות פרספקטיביסטית, אינדיווידואליסטית ופלורליסטית. ההתאמה בין המונאדות מושגת על ידי "ההרמוניה הקבועה מראש", שנקבעה בידי מונאדת-האל, המונאדה היחידה שנקודת מבטה אינה יחסית אלא מוחלטת.

הספר בא לפרוש תובנה חדשנית, ולפיה תורת המונאדות והמודרניזם של ראשית המאה העשרים משאילים זה לזה את תכונותיהם הייחודיות: נקודת המבט המודרניסטית מדגישה בתורת המונאדות פנים יחסיים, מבוזרים ואולי פסימיים, ואילו תורת המונאדות מאפשרת למצוא מודל אחדותי וממשמע לאופיו המסוים של הביזור המודרניסטי הייחודי.

רחל אלבק-גדרון היא מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן ועוסקת במחקר בין-תחומי של תורת הספרות ופילוסופיה. בתחום זה ובהיבטים הקשורים למודרניזם ופוסט-מודרניזם בספרות העברית פרסמה מאמרים על מ"י ברדיצ'בסקי, א"נ גנסין, אורי צבי גרינברג, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד, דליה רביקוביץ ויואל הופמן. מונוגרפיה שלה על הסופר יואל הופמן מצויה בהכנה.

מחבר: צבי מרק

מגילת סתרים על סדר ביאת הגואל צדק היא הסוד השמור ביותר של חסידות ברסלב. המגילה כוללת שתי שיחות של ר' נחמן מברסלב העוסקות בדמותו של המשיח ובאופיו של העידן המשיחי. בד בבד עם גילוי המגילה הטיל עליה ר' נחמן מסך כבד של סודיות. חסידות ברסלב אכן שמרה על המגילה לאורך הדורות כסוד כמוס, ורק אחד בכל דור מותר היה לו לדעת אותה. עתה, מאתיים שנה מאז גילה ר' נחמן את מגילת סתרים , רואה המגילה אור בפעם הראשונה. המגילה כתובה באופן מוצפן ואינה מתמסרת בקלות לקוראיה. אף לאחר ניסיונות הפענוח הממושכים חלק ממנה נשאר סתום ולא מפוענח. עם זאת לאחר בירור וצירוף זהיר של מה שניתן לפענח, נגלה לקורא חזון נשגב ומלבב של אחרית הימים שיש בו שירה ותפילה, תורה, ניגונים וכיסופים, אהבה וחמלה לכל אדם.

מלבד הניסיון לפענח את רזי המגילה, כולל הספר עיון רחב ומרתק בנושאים שונים הקשורים למגילה ולפשרה. יש בו גילויים חדשים הנוגעים לסוגיות ברסלביות מרכזיות שלא התבררו עד כה, כגון הזיקה בין המשיח לר' נחמן מברסלב, הרקע להתגברות המתח המשיחי בשנת תקס"ו, הזיקה בין פטירת בנו של ר' נחמן להתפוגגות הציפייה המשיחית וכן מתבררת השאלה האם קיימת בקרב חסידי ברסלב אמונה סודית שר' נחמן לא מת או שישוב לחיים עוד בטרם יבוא המשיח. הספר אף דן בהדים שונים למגילת סתרים המצויים בכתבי הזרמים הנאו-ברסלביים החדשים.

ספר זה חושף פרק חדש שלא היה ידוע עד כה בתולדות הרעיון המשיחי והוא מהווה נקודת תפנית מכרעת בהכרת עולמו הרוחני של ר' נחמן מברסלב. אין ספק שהספר יעורר דיון חדש ורב עניין בדמותו של ר' נחמן מברסלב שהנוכחות שלו בתרבות היהודית והישראלית העכשווית הולכת וגוברת.

ספר זה מציע שילוב נדיר בין תרבות חזותית, פילוסופיה ומחשבה פוליטית. אריאלה אזולאי קוראת בטקסטים של ולטר בנימין ומתבוננת יחד אתו בדימויים החזותיים – תצלומים, ציורים, סרטים, מבנים וחפצים  - שאליהם התייחס ובהם השתמש בכתביו. היא עוקבת מקרוב אחרי הדברים שבנימין רואה ומראה, וגם אחרי מה שהוא מחמיץ ומסתיר, ומתעקשת להבין מדוע מסר בנימין תיאורים מוטים כל כך של מה שראה, מדוע השמיט פרטים, בלבל זהויות ותאריכים ושגה בציטוטים.  התוצאה היא פרשנות מקורית ומרתקת של כמה מן הטקסטים המרכזיים של בנימין  ושל כמה מן הטקסטים היותר אניגמטיים שלו.

אריאלה אזולאי מציבה את יחסו של בנימין לצילום בפרט ולתרבות החזותית בכלל, את האופן שבו הוא התבונן בנראה וכתב את הנראה, כנדבך הכרחי להבנת כתביו השונים, ומאפשרת גם להפוך אותם לעכשוויים ולרלוונטיים מתמיד. היא משחזרת את תפיסת ההיסטוריה של בנימין,  מתפלמסת עם כמה מן התפיסות הרווחות במחקר בנימין בנושאים אלה ומפרשת מחדש את ביקורת המודרניות שלו ואת מעמדה של יצירת האמנות בעת הזאת.היא מראה שכתיבתו של בנימין היא תגובה לאירועי הזמן, ומעל לכול, משקמת את מעמדו של הנראה בטקסט הבנימיני. במובן זה היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין מציע הרבה יותר מפירוש חדש להוגה מרכזי של התרבות המודרנית; הוא מעצב מסגרת מושגית לעבודה הפרשנית בתחום התרבות החזותית.

ספר זה מתחקה אחר יצירתו של הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס (1969-1833), מראשית דרכו כפסיכיאטר צעיר ועד לימי בגרותו כפילוסוף אקזיסטנציאליסט. ההתבוננות הביקורתית בהגותו של יאספרס עוקבת אחר ניסיונו להעניק פשר לחיפוש האנושי אחר הבנה עצמית וחושפת את הקשיים והתסכולים הכרוכים בחיפוש זה. הספר פורש לפני הקורא את ניסיונותיו של יאספרס להתמודד עם קשיים אלו באמצעות כינון יחס פילוסופי אל מכלול ההוויה המצויה מעבר ליחיד – הזולת, העולם והטרנסצנדנציה.

בספר זה המחברת מנהלת דיאלוג מתמשך עם המחקר הקיים על יצירתו של יאספרס ומציעה קריאה חדשה שלה. לצד הביקורת על פרשנויות אלה, חושפת המחברת את האתגרים שהציבה דמותו של יאספרס לפני קוראיה. בשונה ממרבית מבקריו, שלרוב התעלמו מכתביו המוקדמים של יאספרס, שעסקו בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה, מוצעת בספר זה קריאה פילוסופית של כתבים אלה החושפת את אחדות העולם שמתוכו יצר – בתחילה כפסיכיאטר ואחר כך כפילוסוף. על פי קריאה זו יצירתו של יאספרס מתגלה כאחד הניסיונות הנועזים לגבש תפיסה מקורית על אודות שתי התמות היסודיות שהעסיקו את הפילוסופיה ואת התרבות האנושית בכל הזמנים – ה"עצמיות" וה"הוויה".

ד"ר רוני מירון מרצה בתכנית הבינתחומית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. פרסמה מאמרים בארץ ובחו"ל בפילוסופיה קונטיננטאלית ובפילוסופיה יהודית חדשה.