סדרת "פרשנות ותרבות"

הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן מפרסמת סדרת ספרים בנושא "פרשנות ותרבות", עורך הסדרה: פרופ' אבי שגיא.

הנחת היסוד של הסדרה היא כי האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה; אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התיאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית בפענוח, ניתוח ותיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התיאורטיקן והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" עוסקת במומנטים פרשניים.  הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים וכו', פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת.

נועם חומסקי מפתח תיאוריה בלשנית אמפירית המציגה ידע לשוני כמצב של mind או כמערכת של mind המייצרת תיאורים מבניים עבור אינסוף ביטויים לשוניים בעלי תכונות של צורה ושל משמעות. מערכת זו של ידע מתפתחת במסגרת עקרונות אוניברסליים מולדים.

ספר זה הוא ניסיון להציג את חומסקי כפילוסוף מהמעלה הראשונה. חומסקי עוסק באופן מפורש ובהרחבה ניכרת במסגרת המושגית והמתודולוגית של תיאורית הידע הלשוני שהוא מפתח. יתר על כן, חומסקי שוזר במסגרת המושגית ובמתודולוגיה, בעקביות ובהתמדה, גם אם לרוב במובלע, טענות פילוסופיות כבדות משקל ומבוססות. טענות אלה גם משולבות זו בזו.

הטענות הפילוסופיות שחומסקי מאמץ הן שלוש. הטענה הראשונה היא טענה של נטורליזם מתודולוגי כדרך להבנת העולם. טענה זו מתבססת על מושג בלתי קבוע של גוף המתפתח עם התקדמות המדע וגם על תפיסת האדם כיצור טבעי. הטענה גורסת שיש ליישם מתודות הסבריות של מדעי הטבע בכל תחומי החקירה, כולל התחום ההכרתי, למרות שבשלב הנוכחי של הידע האנושי תופעות רבות בתחום זה אינן מוסברות כלל ואחרות מוסברות ברמה של הפשטה שאינה מתיישבת עם מדעי הטבע העכשוויים. הטענה השנייה היא טענה מנטליסטית של משמעות לשונית. טענה זו מורכבת מטענה קדם-תיאורטית ומטענה פנים-תיאורטית. הטענה הקדם-תיאורטית מקשרת משמעות של ביטויים לשוניים עם מושגים והאמנות ב-minds אנושיים ולא עם נורמות חברתיות של שימוש לשוני או עם אובייקטים חוץ-מנטליים. הטענה הפנים-תיאורטית מציגה משמעות לשונית כהוראות שמאפיינים של ביטויים לשוניים נותנים למערכות הביצוע המנטליות; המערכות המושגיות וההתכוונותיות. הטענה השלישית היא טענה רציונליסטית בנוגע לרכישת ידע. טענה זו מניחה עקרונות מולדים תוכניים של רכישת ידע. עקרונות אלה ייחודיים לתחומי ידע שונים והם קובעים את צורת הידע הנרכש, מגבילים ומארגנים אותו. הטענה הרציונליסטית תומכת בתפיסה הומניסטית של האדם. אם האדם הוא בעל טבע פנימי מסוים יש לאפשר לו להתפתח באופן חופשי על-פי טבע זה.

הצגת התיאוריה הבלשנית של חומסקי במסגרת הטענות הפילוסופיות שלעיל, המשתלבות בה וגם זו בזו, מאפשרת להציג אותה כמוצלחת יותר מאשר הצגתה במנותק מהטענות הפילוסופיות הללו. הצגה זו של התיאוריה הופכת אותה למבוססת, לכידה, עשירה ומעניינת יותר מאשר הצגתה כמכוונת רק להבהרת טבעו והתהוותו של הידע הלשוני. בניסוח שונה ניתן לומר, שאם אנו מאמצים תפיסה קונסטרוקטיביסטית של פרשנות נוסח דבורקין (Dworkin), ניתן לראות בטענות הפילוסופיות המשולבות במסגרת בה מתנסחת התיאוריה של חומסקי על הידע הלשוני פירוש מוצלח לתיאוריה זו.

 

ז'אק לאקאן מוכר כפסיכואנליטיקאי המהפכני, המשמעותי והשנוי ביותר במחלוקת מאז פרויד. התאוריה הפסיכואנליטית של לאקאן ביקשה לחזור למושגיו הבסיסיים של פרויד ועם זאת הציעה מערכת מושגים ייחודית וחדשנית. לאקאן היה גם קורא ספרות מהפכן. הוא קרא בכתביהם של גדולי הסופרים, מיזג לימודי ספרות לתוך הניסיון האנליטי ופיתח שיטה ייחודית של ביקורת ספרותית.

ספר זה מציע קריאה לאקאניאנית בשירתם של דוד אבידן ויונה וולך. באמצעות הבהרת מושגי מפתח בתאוריה של לאקאן הוא מציג את דרכו המיוחדת לקרוא שירה. דרך זו הייתה שונה מזו שנקטה מסורת הפרשנות הפסיכואנליטית שהייתה מקובלת עד ימי לאקאן ומזו של מסורת פרשנות הטקסטים המוכרת. לאקאן סירב לראות בשירה מצע אסתטי ליישום רעיונות פסיכואנליטיים, אלא ראה בה דגם מועדף ללימוד מטרות הפסיכואנליזה ולהבנתה. עבורו שירה איננה יכולה עוד להיתפס ברמה של האי-רציונלי או של הבדיון אלא יש לה תפקיד הכרחי: היא מדיום יצירתי החושף את החסר המצוי בבסיס השפה. פנייה כזו לשירה מציגה מחדש את מושג ה"קריאה" הלאקאניאנית: אין היא תרה אחר מובנות אלא עוסקת בממד הלא מובן ומתמקדת במקומות חסרי הפשר; אין היא מביאה בהכרח לייצור פרשני ברור אך היא מהווה אפשרות קיומית חדשה עבור סובייקטים קוראים וכותבים כאחד. המבוכה שעוררו וולך ואבידן בתרבות הישראלית מצביעה עליהם כמי שמסמנים יותר מאחרים את בעיית החסר בשפה וכמי שהתמודדו עמה מתוך תהליך המצאתי חתרני ולעתים אלים. שירתם מגלה לנו את מה שביקש לאקאן להראות: שירה יכולה לא רק למסור מסר אלא גם לענג.

ד"ר ענבל רז ברקין היא חוקרת תרבות המתמחה בתחום הפסיכואנליזה הלאקאניאנית בזיקה לפילוסופיה, לתרבות ולספרות. לימדה בתכנית לפרשנות ולתרבות באוניברסיטת בר-אילן ושימשה כמורה לפיתוח חשיבה במכון ברנקו וייס.

להגותו של הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל (1831-1770) נודעה השפעה מכרעת על המחשבה המודרנית. רעיונותיו הותירו חותם עמוק בדרך שבה אנו תופסים את ההיסטוריה, את המדינה, את החברה האנושית, את מהותו של האדם, את מקומו בעולם ואת זיקתו לאלוהים. אכן, כפי שכבר העיר מישל פוקו, נדמה שנגזר על הפילוסופים למצוא את הגל ממתין להם בסבלנות בסופו של כל מסלול שבו הם בוחרים להתקדם. ועם זאת, במובנים רבים, הגל הוא גם התובעני שבהוגי הדעות; מפעלו התאורטי העצום מצטייר בעיני רבים כסבך אימתני של אבחנות חידתיות ותובנות בלתי חדירות. השיטוט בכתביו מזמן לקורא הנחוש ביותר חוויה מאתגרת ומתסכלת בעת ובעונה אחת.

ספר זה מבקש לסמן נתיב ברור בתוך יער העבות של ההגות ההגליאנית. הוא מזמין את הקורא לסיור מודרך בכמה מן הכתבים הקשים ביותר של הגל ומציע פרשנות מקיפה המחברת נקודה לנקודה וקו לקו. הוא פורש לפנינו נוף אינטלקטואלי רחב יריעה ועוצר נשימה: משנה פילוסופית שיטתית המתארת עולם שנשבר, שאיבד את לכידותו, ותהליך היסטורי אופף-כול האמור להשיב להוויה המנותצת את אחדותה. בתום הקריאה, יהיו בוודאי מי שיריעו לשאפתנותו של הגל ויהיו, כמובן, גם מי שישתאו על יומרנותו, אך איש לא יוכל להכחיש את עוצמתם המהפנטת של רעיונותיו.

מחבר: ניצה קרן

הסיפור הנשי – סיפורן של נשים כפי שהוא מתואר ביצירתן של שש סופרות ישראליות, מונהר בספר זה מנקודת מבט פרשנית הנסמכת על מצע רחב של תאוריות פמיניסטיות – תרבותיות, אוונגארדיות וחתרניות. במוקד הדיון עומדות עמליה כהנא-כרמון, חנה בת-שחר, מיכל גוברין, רונית מטלון, דורית פלג ורבקה רז. סופרות נוספות כדוגמת רות אלמוג, סביון ליברכט, נורית זרחי ואחרות, נזכרות במהלכו. כולן מאתגרות את השיח התרבותי השליט – כל אחת על פי דרכה – בהציען גרסה משלהן לסיפור הישראלי.

כל אחת מן היוצרות מציגה פן אחר בהוויה המקומית. יצירתן נבחנת על רקע מגמות רווחות בספרות העולם שאליהן היא נזקקת, ותוך התייחסות מפורשת ליצירותיהן של סופרות המאה ה-19 כדוגמת האחיות ברונטה, ג'יין אוסטן ומרי שלי, משוררות כדוגמת אמילי דיקנסון וסילביה פלאת', סופרות המאה ה-20 כווירג'יניה וולף, איזק דינסן ודוריס לסינג, יוצרות בנות-ימינו כטוני מוריסון ואליס ווקר, ואף יוצרות עכשוויות כדוגמת גלוריה אנזלדואה. הן והדומות להן מספקות הקשר כולל לבחינתה של ספרות הנשים הישראלית של ימינו.

 

הקומדיה היהודית-איטלקית מאמצע המאה השש-עשרה "צחות בדיחותא דקידושין" היא המחזה העברי הקדום ביותר המוכר לנו. מדובר ביצירה מפתיעה בנוף הספרות העברית: קומדיית אהבים גדושה רמיזות מיניות, משחקי מילים מתוחכמים עם שברי פסוקים מן המקרא, תחבולות הלכתיות שערורייתיות, עבדים שטופי זימה ורב שרלטן אחד המביים סצנת אונס למען בצע כסף. גם מחבר המחזה, לאונה דה-סומי (בשמו העברי: יהודה סומו), הוא דמות לא שגרתית בתולדות התרבות היהודית: איש תאטרון יהודי-איטלקי שכתב וביים הצגות בחצרות האצולה של איטליה, היה מעורב בכל פניה של העשייה התאטרונית ברנסנס האיטלקי, ומוערך בקרב אמני הבמה של תקופתו.

ספר זה מציע לראות ב"צחות בדיחותא דקידושין" מחזה המשתמש – אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של הספרות היהודית – בשפה העברית ובקנון היהודי בתור חומרי גלם למופע קומי בימתי. בהיותו טקסט המיועד לביצוע בימתי, לש המחזה את המקורות היהודיים באופן חדשני תוך כוונה שאלו יגולמו בגוף, במרחב, בתנועה ובבגד. הדיאלוג במחזה גדוש בציטוטים ובאלוזיות לקנון היהודי, אולם הביצוע התאטרוני שלהם מטעין את הטקסטים המקוריים במשמעויות קומיות, מיניות וקרנבליות. הספר עוקב אחר השימוש של דה-סומי באלוזיות, בוחן את המשחקים התאטרוניים שהוא משחק עם המקורות, ומנסה למקם אותם בהקשר התאטרוני, התרבותי והפוליטי של יהודי איטליה ברנסנס – תוך ערעור מתמיד של גבולות חדים מדי בין "יהדות" ו"איטלקיות". מתוך הדיון עולה "צחות בדיחותא דקידושין" כיצירה שבאמצעותה אפשר לחשוב מחדש על תאטרון יהודי, על מיקומו של תאטרון זה במרחבי סף בין-תרבותיים, ועל האופן הרב-משמעי שבו הוא מאפשר פרשנות "אחרת" – פרשנות גופנית ומשחקית – למסורת היהודית הטקסטואלית.

"עולם הבדיון הוא אכן מקום אידיאלי למסע חקירה אתי – הוא בטוח, נוח ללא תוצאות לוואי, ומתוכנן במיוחד לחקירה ולהנאה" - קולין מגין

הספרות העברית במאה העשרים עסקה באופן גלוי וסמוי, מודע ובלתי מודע, בעניינים מוסריים. תהפוכות היסטוריות – מלחמות, הגירה, ייסודה של מדינה עצמאית, כינונה של תרבות חדשה-ישנה – כל אלה הזינו את הספרות העברית בחומרים בעלי השלכות מוסריות רחבות, הקוראות למחקר בין-תחומי ספרותי ופילוסופי. ספר זה מבקש להציג לראשונה דיון שיטתי ומפורט בסוגיות אלו.

הספר מאמץ ומפתח את זרם הביקורת הספרותית-אתית, זרם שהתפתח בשני העשורים האחרונים על ידי פילוסופים וחוקרי תרבות, ודרכו מציע קריאה חדשה במבחר מן הסיפורת העברית של המאה העשרים, מפרי עטם של עגנון, ברנר, יזהר, שמיר, יהושע, קניוק וגרוסמן.

ביסודו של הספר עומדת המטאפורה של הספרות כמעבדה מוסרית המאפשרת בחינה של היחסים ההדדיים בין האתיקה, הספרות והחיים מנקודת המבט המוסרית. מטאפורה זו מהווה תשתית למתודה פרשנית חדשה, המשלבת בין רובד אתי, המבוסס על הגותם של קאנט, אריסטו ולווינס, לבין רובד אסתטי המבוסס על אלמנטים רטוריים ביצירות ספרות.

שתי קבוצות של טקסטים בעלי הקשרים מוסריים נידונים בספר זה, לאור המתודה הפרשנית החדשה – סיפורי מלחמה וסיפורי חיים. סיפורי המלחמה מציבים בליבם דילמה מוסרית שיש לה משמעות ורלוונטיות ברמה עקרונית ומוכללת, ועוסקים בהגדרת החובה המוסרית; סיפורי החיים מציבים את שאלת משמעות החיים מן הפרספקטיבה הערכית.

העיונים בטקסטים הספרותיים מוליכים את הדיון אל סוגיות העימות והאחרוּת, ומעלים שאלות מטא-אתיות הקשורות בוויכוח בין פרספקטיבות מוסריות שונות.

הספר מציג לראשונה דיון מפורט בתחום הביקורת הספרותית-אתית והקשריה הישראליים, באמצעות שילוב של תאוריות מן הפילוסופיה של המוסר, עבודה ספרותית טקסטואלית, ועיון היסטורי-תרבותי. דיון זה מעלה תובנות חדשות על אודות השילוב בין האתיקה, הספרות והתר בות.

ספר מרתק זה מציע אופן חשיבה חדש על הציור. בניתוח מעמיק ורחב יריעה, תוך התדיינות עם מיטב האסתטיקונים והתאורטיקנים של האמנות ובהתבסס על המחשבה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן, מציעה אפרת ביברמן הבנה ייחודית של היחסים המורכבים הנרקמים בין הציור לבין המתבונן בו כפי שהם מגולמים בשאלות יסוד של תאוריית הציור, כגון גבולות המדיום ומגבלותיו, מהות המבט, מבנה הייצוג העצמי ואופן הארגון של חלל פרספקטיבי. הבנה זו זורעת אור חדש על תפיסות שגורות של יסודות פרשנות הציור וטווה מסגרת מושגית מאתגרת לעבודה הפרשנית בתחום התרבות החזותית בכלל.

ייחודו של הספר אינו מסתכם בדרכו המקורית לחשוב על ציור: מתוך הצגת המחשבה הפסיכואנליטית על מורכבותה ורבדיה מובהרות תפיסות סבוכות של נפש האדם ביחסיה עם השפה והדיבור, עם הנרטיב והכתיבה, ונפרשים יחסי הגומלין המושגיים בינן לבין משנות מרכזיות בתחום האסתטיקה ומחקר הספרות. המסקנה העולה מן הספר היא שהציור הוא הרבה יותר מסוגה אמנותית: הוא גילום יסודי של הסובייקטיביות, של ההיות בשפה, ושל ההילכדות בסיפור - נושאי יסוד של המחשבה הביקורתית בת-זמננו.

ספר זה מציע התבוננות בחידה הנצחית של זיקת האלוהות לעולם והמענה האנושי הראוי כלפיה. וזאת, דרך מבטם של כמה מענקי הרוח שפעלו ביהדות מזרח אירופה במאה השמונה עשרה. הספר בוחן לעומק את תפיסת האלוהות בראשית החסידות, ובודק עד כמה העזו הצדיקים החסידיים להרחיק לכת בטענתם לנוכחות אלוהית מוחלטת בעולם הגשמי. המחברת מעיינת בגבולותיו של המעשה הדתי בעולם רווי אלוהות, כלומר בהרחבתה של ספירת הקדושה בעולם באופן שמסכן את עצם קיומו של הגבול בין קודש לחול, בין מצווה לעברה, בין טמא לטהור. הרחבה זו ניכרת ברב-גוניותה ובאין-ספור ביטוייה של ה"עבודה בגשמיות" בראשית החסידות מצד אחד, ובהכרה ב"עברה לשמה" מצד אחר.

מתוך דרשותיהם של ראשוני הצדיקים החסידיים: הבעש"ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה, המגיד ממזריץ', ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, ור' אפרים מסדילקוב, הקוראים שוב ושוב לקיום דתי אינטנסיבי וטוטלי כמימוש ההוראה הדתית "בכל דרכיך דעהו", מצטייר עולמם הרוחני הייחודי. בעולם זה פרקטיקות כאכילה ושתייה, עבודת כפיים ומסחר, שיחות חולין וסיפורי מעשיות, עישון מקטרת ושתיית יי"ש עשויות וראויות להיות דרכים לגיטימיות ולעתים אף מועדפות לעבודת האל.

הספר מציע ניתוח פנומנולוגי מקיף של רעיון האימננציה האלוהית ושל מושג העבודה בגשמיות, תוך בחינת שורשיהם בהגות היהודית קודם החסידות והתלכדות ענפיהם בראשית החסידות. חידושו המובהק הוא בפרשנות חדשה לפרקטיקות העבודה בגשמיות, הנעשית על ידי בחינה עדינה ומורכבת של היחס שבין הפרקטיקה לבין תפיסת האלוהות.

מחבר: אבי שגיא

החיפוש אחר משמעות החיים הוא אחת התשוקות העמוקות של המין האנושי. בני אדם אינם מסתפקים בקיומם הממשי, הם רוצים להבין אותו, לשזור את ההתרחשויות, הזיקות והמאורעות של חייהם לכדי סיפור אחד שלם ומובן, שמאיר את החיים באור חדש. פילוסופים עוסקים בשאלת משמעות הקיום כשאלה עיונית. סופרים ומשוררים, לעומת זאת, מספרים את הסיפור הריאלי של המסע האנושי למשמעות. הם אינם מעוניינים בשאלה כשאלה עיונית אלא כשאלה המעוגנת במציאות עובדתית, בנסיבות החיים האקראיות שבהן מוצאים בני אדם את עצמם. ראשיתו של מסע זה בלידה ואחריתו במוות. המסע אינו רציף ואחיד, יש בו משברים ותפניות. הוא מתרחש בראש ובראשונה בדמיונו ובתודעתו של האדם ולאו דווקא במרחב; הוא תנועה פנימית ולא בהכרח תנועה חיצונית. לפיכך האמן, הסופר או המשורר, הוא אחד המתעדים של מסע זה, והיצירה הספרותית עצמה היא גילומו.

ספר זה מנתח כמה יצירות ספרותיות הנותנות ביטוי למסע האנושי או למסעות האנושיים. הוא עוסק במקרא, בשירתם של צ'סלב מילוש, זלדה ועמיחי ובסיפורת של אפלפלד, ברנר ושטפאן היים - יצירות שונות מזמנים שונים שעניינן אחד: הניסיון לספר את סיפור החיפוש האנושי אחר משמעות. פרקי הספר משרטטים את התמונה המורכבת של הקיום האנושי הנע בין העבר לעתיד, בין העובדתיות הכפויה לבין הניסיון המתמיד לחרוג ממנה אל אופקי קיום חדשים. הספר הוא ניסיון לקרוא יצירות ספרותיות תוך התמקדות באחת השאלות העתיקות ורבות החשיבות הן בפילוסופיה והן בחיים הממשיים: שאלת המובן והטעם של הקיום האנושי; לא כשאלה מטפיזית ולא כשאלה תאולוגית, אלא כשאלת קיומית שכל אדם מבקש למצוא לה מענה בחייו.


יותר משהיה ברוך קורצווייל סוכן של תרבות אחת וגיבורה של תרבות אחרת, היה, במובנים מרובים, סוכן של חרדה כפי שהיא מתוארת בכתביהם של קירקגור, היידגר והוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים. קורצווייל הפך את החרדה הקיומית לציר המרכזי של משנתו הביקורתית ובחשבון אחרון אף העמיד אותה כאופק היצירה התרבותית היהודית בישראל.

באחד משיאיה של יצירתו הביקורתית מנסח קורצווייל באִבחת קולמוס את המילים שבכוחן לשקף גם את תמציתה של ביקורתו התרבותית על מציאות ימינו: "הוא [האני] מנותק גם מאלוהים. ואם הוא יתברך נוטה חסד כביכול, הרי גם ברכתו וחסדו איחרו... הופעה מאוחרת זו היא לעג והוכחה הפגנתית לשלטון הכסל בעולם. לברכת-אלוהים שאיחרה ולחסדו שבושש לבוא, האני אינו זקוק." במקום אחר קובע קורצווייל כי "קשה לו לאדם המודרני להאמין באלוהים, אבל לא פחות מזה קשה לו להאמין באדם".

ספר זה מוקדש להבנת הדרך שעשה קורצווייל לגילויו של האדם המודרני, לחשיפתו של היהודי החדש, של הישראלי "שעלה מן הים" ולאופן שבו ביקש להצילו מאימת הקיום בהתוותו אופק אלטרנטיבי נועז לתרבותו, שדומה כי זנחה את אלוהיה ונידונה בשל כך לקיפאון. הספר מבקש לבחון באילו כלים פרשניים ופנומנולוגיים עשה קורצווייל שימוש במפעלו הביקורתי-התרבותי; כיצד הציב עצמו מי שעשוי היה בנסיבות חיים אחרות להפוך ל"מנדרין אינטלקטואלי" של מרכז אירופה, כגיבורה ובמובנים מסוימים אף כנביאה של תרבות אחרת המתעצבת בלב הלבאנט.

ספר זה הוא חיבור מונוגרפי מקיף על ברוך קורצווייל הבוחן לעומק את משמעות ביקורתו הספרותית-תרבותית-תאולוגית ומצביע על הרלוונטיות של ביקורת זו לימינו.