סדרת "פרשנות ותרבות"

הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן מפרסמת סדרת ספרים בנושא "פרשנות ותרבות", עורך הסדרה: פרופ' אבי שגיא.

הנחת היסוד של הסדרה היא כי האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה; אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התיאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית בפענוח, ניתוח ותיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התיאורטיקן והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" עוסקת במומנטים פרשניים.  הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים וכו', פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת.

ספר זה בוחן את הגישה הפסיכואנליטית ומציע הבנה מחודשת של הגותו של פרויד וממשיכי/ות דרכו, מתוך התעלמות מכוונת מן ההסבר האדיפלי. לטענת ליאת פרידמן, הפרשנות האדיפלית היא הבניה לצורכי טיפול, כלומר היא נועדה להפעיל את המטופל או המטופלת, וחשיבותה נגזרת מן התגובות שפרויד הצליח לעורר בטיפול.
פעולת הטיפול מתבססת על מנגנון ההתנגדות של המטופל או המטופלת, ובאמצעותה פרויד מזהה את המבנה הנפשי שכולא את דחפי הלא מודע. שיטתו מאפשרת - וזו יומרתה - "לשחרר" את מהלכי הדיכוי. השיטה הפסיכואנליטית, טוענת ליאת פרידמן, פועלת לארגן מחדש את רצף המושגים, הרגשות והאסוציאציות הלא מודעים. כדי לבחון את פעולת הפסיכואנליזה, פונה ליאת פרידמן לתגובות פמיניסטיות וחושפת את הבעייתיות בפעולת הפסיכואנליזה באמצעות ניתוח תגובותיהן של חוקרות פמיניסטיות כסימון דה בובואר, קרול גיליגן, ג'ולייט מיטשל, ג'וליה קריסטבה, לוס איריגאראי, ג'ודית באטלר וג'סיקה בנימין.
ספר זה הכתוב מתוך המסורת הפנומנולוגית והפוסטמודרנית מציג קריאה מקורית במשנתו של פרויד. ניתוח פעולת הפסיכואנליזה מוביל אל הטענה המהפכנית שפרויד לא ייחס חשיבות לממשות הפירוש האדיפלי.

מחבר: חזקי שוהם

ספר זה מציע בחינה אתנוגרפית מדוקדקת של האירוע הציבורי הגדול ביותר ביישוב בתקופת המנדט, הלא הוא קרנבל הפורים בתל אביב. המחבר עוקב אחר התפתחות החגיגות משלהי התקופה העות'מאנית עד אמצע שנות השלושים, ומתאר בפרטי פרטים את שני ענפיהן המרכזיים: נשפי הפורים באולמות ותהלוכת המיצגים הגדולה ברחוב העיר, שהחל ב-1932 נקראה "עדלידע". אין הוא מסתפק בשחזור החגיגות לפרטיהן ובאריגתן בחיי היומיום של היישוב, אלא מבקש להציע פרספקטיבה אחרת, אנתרופולוגית, לחקירתן של התרבות העברית החדשה והאידאולוגיה הציונית, במקום הדגש הפוליטי-אידאולוגי המאפיין באופן מסורתי את חקר הלאומיות היהודית. מחקר אתנוגרפי-היסטורי זה מציע נקודת מבט שונה לדיון בבעיות אחדות: היחס בין הווה לעבר בתרבות העברית החדשה, הריבונות והיחס ללא-יהודי במחשבה הציונית, האיזון בין עיר וכפר והמתח בין מרכיביה השונים של תרבותה המתחדשת של חברת המהגרים. הספר מספק אפוא זווית ראייה בלתי שגרתית לדיון בבניין האומה העברית בתקופת המנדט, באמצעות ניתוח תרבות החגיגה של היישוב. הפרספקטיבה האנתרופולוגית וההתמקדות במקרה-מבחן צר יחסית מאפשרים לדון בתנועה הלאומית היהודית כמערכת תרבותית גדושה, מורכבת, רבת-פנים ודינמית – דיון המאתגר את הדימוי המקובל של תרבות זו כאידאולוגיה שנכפתה מלמעלה על-ידי קומץ הוגים ועסקנים.

הספר ראה אור בשיתוף עם הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון.

מהם חופש, אוטונומיה ואחריות? ספר זה מציע שאדם חופשי, אוטונומי ואחראי הוא אדם שמעצב בעצמו, באופן רפלקטיבי ומתוך דיאלוג תבוני עם אחרים, את חייו והתנהגותו, ובעיקר את אישיותו. עיצוב עצמי – והחופש והאחריות הכרוכים בו – אינו מתרחש בחלל ריק אלא מתהווה בתוך רשת סבוכה של נסיבות, סיבות ומסובבים: בנסיבות מבורכות בני אדם נעשים – בהיבטים מסוימים של חייהם, לתקופות זמן מסוימות, במידה רבה או מועטה – חופשיים, אוטונומיים ואחראיים. אבל גם אז אין הם מוגנים מהשפעות חיצוניות, סגורים ומסוגרים מפני העולם על לקחיו ומסריו. השיח-ושיג שלהם עם אחרים ועם העולם, והיותם חשופים להשפעותיהם, הם היבט מהותי של חירותם.
הספר מתמודד עם אתגר כפול: הוא מבקש להראות שתפיסת החופש המוצגת בו אכן מתיישבת עם היות האדם יצור טבעי שעלילותיו ניתנות לביאור על יסוד חוקי הטבע, בדומה לעלילותיהם של שאר יצורי תבל, בהסבר סיבתי-מכניסטי; וכן שהיא נאמנה למהותם העמוקה של חופש ואחריות ולמובנם האמתי של מושגים אלו בלשוננו.
לסוגיית החופש והאוטונומיה יש השתמעויות אתיות, קיומיות ורוחניות. מאחורי הקלעים של הפולמוס התאורטי ניצבים חזונות אתיים וקיומיים שונים בעבור האדם, וחשיפת הכוח האידאולוגי, מבקש-ההתמרה, מאחורי החזות הניטרלית של הבהרת המושגים הפילוסופית מאפשרת למחבר לבחון את העמדות התאורטיות בהיבט אתי וקיומי.

זיקת היהדות למוסיקה היא נושא לשיח ער בשנים האחרונות. התחייה המוסיקלית בציבור הדתי היא אחד הביטויים לכך. ספר זה מציע דיון מחקרי מקיף ראשון במפגש של המוסיקה והיהדות בתחום התאולוגי והפילוסופי.
הספר מתחקה על גלגוליו של מוטיב המוסיקה בהגות היהודית לדורותיה. בחלקו הראשון הוא מתאר את הדרך שעשתה המוסיקה ככלי המשרת מטרות דתיות, פסיכולוגיות ותועלתיות עד היותה לתחום בעל ערך עצמאי וסגולי. במקביל נידונות ההערכות השונות שהמוסיקה זכתה להן בהגות היהודית וזיקתו המיוחדת של עם ישראל למוסיקה. בחלק השני נידונים מעמדה ומקומה של המוסיקה בהגות הציונית הדתית. במסגרת זו נבחנת תודעת היצירה של מלחינים דתיים באמצעות כתביהם ודבריהם.

מחבר: רועי קלי

האקזיסטנציאליזם של סארטר זכה לפופולריות רבה מחד גיסא וספג ביקורת רבה מאידך גיסא, משום שהוא מציג תפיסה קיצונית של האדם היחיד כחירות מוחלטת: חירות ליצור לעצמו את זהותו ואת משמעות חייו, חירות לקרוא תיגר על מוסכמות מוסריות ולקבוע את ערכי הטוב והרע שלפיהם יחיה, וחירות לשבור את הערכים האסתטיים המקובלים וליצור את הצורות האסתטיות שבהן יבטא את רגשותיו ומחשבותיו. ספר זה מחבר בין תפיסה זו ובין תפיסה קיצונית אחרת של האדם היחיד כחירות: זו של הרומנטיקה. מטרתו להראות שבלב הפילוסופיה של סארטר נוכח גרעין מגובש של רעיונות רומנטיים שהשפיעו על מחשבתו האקזיסטנציאליסטית.
חלקו הראשון של הספר עוסק בתפיסת האדם של סארטר - האדם הוא חירות מוחלטת, וחלקו השני עוסק בתפיסתו את המחבר, שהיה בעל מעמד מיוחד בעיני סארטר: למחבר יש קשר מיוחד לחירות והוא קרוב יותר מאנשים אחרים להבנת הקיום האנושי כחירות. הספר מראה כיצד התפיסות הרומנטיות של האמן ושל האדם נוכחות בתפיסותיו של סארטר: כיצד התפיסה הרומנטית את חירותו האמנותית של האמן נוכחת בתפיסת סארטר את האדם היחיד כחירות, כיצד ההערצה הרומנטית לאמן הגאון נוכחת בתפיסת סארטר את המחבר ואת המעמד המיוחד שהוא מייחס לו בחברה האנושית, כיצד העדפת הרומנטיקה את הדמיון על פני התבונה ואת האמנות על פני המדע, נוכחת במחשבתו של סארטר ובתפיסתו את הקשר בין חירות ובין דמיון ואמנות.

במרכז הספר עומד הרעיון של יצירה וריפוי עצמיים באמצעות הפילוסופיה והספרות, תהליך המוביל את הקורא והכותב להבנה עצמית גבוהה ומורכבת יותר. הדיון בתהליך זה נערך באמצעות שני מושגים מרכזיים בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק: ראייה בתור ודמיון יוצר. טענה מהותית היא, שיצירותיהם מהוות כר להתנסות עצמית ותיקון פנימי תודעתי. בתוך כך מערער הספר על הנחת הניטרליות של עמדות פילוסופיות מסוימות במאה העשרים, וכן על הניסיונות לייצר הבחנות חדות בין תחומי חיים ויצירה, כגון פילוסופיה וספרות, תורת הכרה ואתיקה ועוד. הספר נפתח בחלק פילוסופי המציג את הגותם של ויטגנשטיין, מרדוק ופייר אדו. בחלק זה מוצגים המושגים שלעיל ונערך דיון פילוסופי בשאלת הניטרליות של הפילוסופיה ובטבעה של המוסריות וההגות המוסרית. כמו כן נדונים התפקידים השונים והמגוונים שממלאות הספרות והפילוסופיה בהקשר של תהליך המרת מערך הדימויים והשפה הפנימיים של היחיד. בחלקו השני של הספר מוצגות פרשנויות ליצירות ספרות אשר מביאות בחשבון את התהליך שהכותב והקורא יכולים לעבור במהלך קריאה מעמיקה של יצירה. כאן נעשה שימוש במושגים שפותחו בחלק הפילוסופי, ומוצע פירוש ייחודי ליצירותיהם של פרנץ קפקא, אייריס מרדוק, אהרן אפלפלד וחורחה לואיס בורחס. בתוך כך נחשפים מעמקי הנפש של היוצרים הספציפיים וכן אפיונים כלליים של פנימיותו המדמה של האדם. תובנה מרכזית אחת היא בדבר מקומו של הדמיון כמאפיין מהותי של האנושיות וכוחו לשנות את דרכי ההבנה וההתייחסות הכמו-פרספטואליות של האדם לעולם. ברקע עומדת הבנה פרקטית של תפקיד הפילוסופיה וכן ניסיון אישי להבנה עצמית על רקע מסורת החשיבה המערבית ובמסגרתה.

מחבר: גבי ברזל

"דגם הקולנוע האופציונלי" הנחשף בספר זה לראשונה מאפשר לגבי ברזל להציע צפייה פרשנית-פילוסופית ייחודית בסרטים הנדונים בספר, ובהם כוחו של מקרה של קישלובסקי, דלתות מסתובבות של יואיט וראן לולה ראן של טיקוור. המסע במרחבי הדגם ובמשעוליו מזמן לקורא הרפתקה וחוויה פרשנית ופילוסופית מעוררת השראה ומחשבה.
סרטי דגם הקולנוע האופציונלי מתאפיינים ומתייחדים במתכונת מבנית מיוחדת: בכל סרט מופיעות כמה אופציות או חלופות של אותו סיפור עצמו, כולן מיוצגות מנקודת מבט אובייקטיבית אחת והיא נקודת מבטו של מספר או מחולל חיצוני שאיננו דמות נוכחת בסרט, וזאת בניגוד לייצוגים הסובייקטיביים והמעורבים הנוהגים במתכונת המוכרת יותר - "סרטי רשומון".
בתוך כך נחשפת זיקה מפתיעה בין הקולנוע והפילוסופיה. בסרטי "דגם הקולנוע האופציונלי" הצורה ולאו דווקא התוכן (העלילה, הדמויות והדיאלוגים) היא המקנה לסרטים את הפוטנציאל הפרשני הפילוסופי. האופציונליות המגולמת במבנה הדגם מתבררת כמחוללת משמעות רבת רבדים.
האופציונליות המאפיינת את מבנה הסרטים מתפרשת כאן כמחוללת שאלות בדבר טבעו של העולם ומחולליו האפשריים - אלוהים, הגורל, חוקי הטבע, ואולי המקרה העיוור? וכן בדבר מחולליה האפשריים של משמעות הסרט – האם זהו היוצר? הצופה? ואולי לחילופין, המשמעות קיימת ביצירה עצמה ותפקידנו כצופים הוא לחפש ולזהות אותה? התשובות, תהיינה אשר תהיינה, עומדות כפרדיגמות אופציונליות המעוררות שאלות אתיות באשר לחופש הבחירה והרצון החופשי.

האם היהדות היא בעיקרה דת של חוקים ומצוות שנכפו על בני העם היהודי מתוקפה של ההתגלות ההיסטורית בסיני? או שמא ניתן למצוא בה גם מרכיב משמעותי של עיסוק בחייו הנפשיים של היחיד, מצוקותיו הקיומיות, מאבקיו הפנימיים וחוויותיו הרוחניות הפורצות מעבר לחיי השגרה?
ספר זה מתמודד עם שאלת מקומם של החיים הנפשיים במקורות היהדות החל במקרא והמשך בספרות חז"ל, במחשבה הפילוסופית של ימי הביניים, במחשבה הקבלית ובהתעצמות יוצאת הדופן של העיסוק בחיים הנפשיים שבספרות החסידית. הספר נכתב מנקודת מבט של חקר משווה של דתות, בכך הוא מאפשר לקורא לעמוד על היסוד המשותף בתהליכי ההפנמה בדתות השונות, ומציע מבט חדש הן בחקר הדת והן בחקר המחשבה הדתית. במקום הדיכוטומיות השגורות, והמלאכותיות לעתים קרובות, בין היבטיה הפילוסופיים מזה והמיסטיים מזה של הדת בכלל ושל היהדות בפרט, מתמקדת תשומת הלב במשמעויות הנפשיות של כוונת המצוות, בחוויות אקסטטיות ומדיטטיביות, בהפנמות רעיוניות ובהיבטים קיומיים והכרתיים של החיים הדתיים.
אחרית הדבר מציעה דיון פילוסופי על משמעויותיהם של הנתונים הנפרשׂים בספר, ובו באה לידי ביטוי עמדה אקזיסטנציאליסטית הרואה בהשתוקקות לפריצה אל מעבר לסובייקטיביות יסוד מרכזי ברוחניות האנושית.

מחבר: יואל פרל

בשאלה של זמן יואל פרל מציע קריאה חדשה ביסודות המחשבה הפסיכואנליטית בהצביעו על חסך עקרוני המלווה את הפסיכואנליזה עוד מראשיתה. פרל חוזר לרגע היווצרותה של הפסיכואנליזה ומראה כי פרויד מחמיץ את אחת השאלות העקרוניות ביותר לשיטתו: שאלת הזמן. הספר מראה כי העובדה שפרויד מעולם לא דן באופן שיטתי ומקיף במושג הזמן אינה מקרית, וכי בלב לבה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית פועמת הנחה מטפיזית והיא שהזמן לינארי. פרל עורך דיון מקיף וביקורתי בתפיסת הזמן הפרוידיאנית ומציע קריאה חדשה ומקורית של המושגים הפסיכואנליטיים לאור תפיסת הזמניות של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. את המפגש בין פרויד והיידגר יוצר פרל דרך התבוננות במקור השפעה משותף שעיצב את מחשבתם: הפילוסוף פרנץ ברנטאנו שפרויד למד אצלו ושהיה גם מורו של אדמונד הוסרל, מורו של היידגר. הספר מתחקה אחר נתיב אפשרי שהמחשבה הפרוידיאנית החמיצה אותו - נתיב המוביל מברנטאנו דרך הוסרל אל תפיסת הזמן של היידגר שנקודת המוצא שלה היא הקשר הפנימי העמוק בין העבר, ההווה והעתיד.

מחבר: אבי שגיא

תפיסה רווחת רואה בתפילה לוז הקיום הדתי. בעיני רבים אי אפשר להבין את משמעותה של התפילה בלי להניח שהיא פנייה לאל. יתר על כן, גם תפילתם של מי שאינם מאמינים נתפסת כחיפוש דרך לאל. אבל האם אמנם המתפלל, כל מתפלל, פונה בהכרח לאל? האם אכן המשמעות הדתית המיוחסת לתפילה היא הפשר היחיד שניתן להציע לתפילה?

ספר זה מבקש לבחון מחדש את ההנחות המטפיזיות והדתיות העומדות ביסוד השיח על התפילה. זאת באמצעות התקת נקודת הכובד העיונית מהשאלות התאולוגיות והמטפיזיות הכרוכות בתפילה אל עבר הניסיון האנושי של המתפלל עצמו. הספר אינו מתמקד בהבנה תאורטית של הניסיון האנושי בתפילה ואינו מציע תאוריה חלופית לזו התאולוגית. הוא מנסה לעקוב אחר משמעותה של התפילה בעולמם של המתפללים עצמם. כדי להתקרב לעולמם הספר מתמקד בתפילה כפי שהיא משתקפת בספרות העברית החדשה, בעיקר מהעלייה השנייה ועד ימינו. ספרות זו המרבה לעסוק בתפילה ובמשמעויותיה מבטאת את עולמם של מי שמתנסים ב"מות האל", בעולם שבו האל שוב אינו רלוונטי. מהעיון בספרות זו עולה כי גם לאחר "מות האל" התפילה ממשיכה להתקיים. יתר על כן, הרפלקסיה הספרותית מניחה שהתפילה היא פנומן ראשוני בקיום, שאינו מותנה כלל ועיקר בשאלת הנמען של התפילה – האדם הוא יש מתפלל. אכן, שאלת הנמען נותרת פתוחה: האם לתפילה יש בהכרח נמען? האם התפילה היא התמודדות עם שאלת הנמען? או שמא נמענה של התפילה הוא האדם המתפלל עצמו? הספר בוחן את התמודדות הספרות העברית עם שאלות אלו. כפי שמתברר, התפילה היא בראש ובראשונה סירוב לקיים והכרה בכוח המתמיד של התקווה הגוברת על כובד העבר וההווה. האדם כיש מתפלל חורג מתנאי חייו, כי הוא בן חורין. התפילה מגלמת חריגה וחירות אלו בצורה המובהקת ביותר. שורשיו של הספר נטועים בניתוח יצירות הספרות בנות הזמן, בעיקר שירה, ואופקיו פותחים הבנה עמוקה וחדשה של הקיום האנושי עצמו; קיום המתגלם באפיונו של האדם כיש מתפלל.

הספר ראה אור בשיתוף עם מכון שלום הרטמן.