מוריס מרלו-פונטי והחינוך הסביבתי

תאריך: 
מחבר: 
תקציר: 

ספר זה, המתמקד בביקורתו של מרלו-פונטי על האונטולוגיה המסורתית במדע ובפילוסופיה, מראה כיצד יכולים הרעיונות העולים מתוך ביקורת זו לתרום לחינוך בכלל ולחינוך לשותפות ולאחריות כלפי הטבע בפרט. בהמשך מובהר מושג השדה-התפיסתי של מרלו-פונטי. זהו מושג מפתח, המאפשר התייחסות מורכבת לתופעת התפיסה. ההתחלה מן הראשוניות של הגוף מאפשרת להראות את האופנים שבהם ההתנתקות מן המעורבות הגופנית בסביבה מדלדלת את הגוף ואת החשיבה. כך ניתן לבסס את הביקורת על גישות אשר מעודדות בריחה אל עולם וירטואלי או מחפשות פתרונות טכנולוגיים כתרופת פלא לכל קושי ומכאוב. אחריותו של האדם מתגלה במקום שבו הוא מעורב ושותף, וזוהי אחריות כלפי הישויות שחולקות אתו את המצב, באותה מידה שזוהי אחריותו כלפי עצמו. לפיכך, החיפוש אחר הגילויים השונים של השותפות כדרך להעמקת המעורבות בעולם הוא חיפוש ראוי שיכול לרומם את האדם.

המסקנות החינוכיות העולות מן הדיון מיושמות על הספרות העוסקת בשמירה על הסביבה. הדיון בספריהם של מדענים כגון אדוארד וילסון, ונדנה שיווה, סנדרה סטיינגרבר, רחל קרסון ואחרים, מחזק את הטענה שהכרת מגבלותיה של הגישה האמפיריציסטית-רציונליסטית עשויה להועיל כאשר נדרש שיתוף פעולה בין עמים, בין אנשים ובין תחומי מחקר שונים. אמונה מוגזמת בגישות אמפיריציסטיות-רציונליסטיות וחוסר נכונות להטיל ספק בתרבות גרמו לחוקרים אחדים לתאר את המציאות הסביבתית-הגלובלית כשדה חסום, שאינו מצביע על כיוון פעולה. לעומת זאת, חוקרים שניסו להבין את המציאות בכל הצדודיות שבהן היא מתגלה, גישה שניתן להשוותה לפנומנולוגיה של התפיסה, יצרו שדה בהיר וחד-משמעי שמוביל לפעולה.