פצועי תפילה: תפילה לאחר "מות האל" - עיון פנומנולוגי בספרות העברית

תאריך: 
מחבר: 
תקציר: 

תפיסה רווחת רואה בתפילה לוז הקיום הדתי. בעיני רבים אי אפשר להבין את משמעותה של התפילה בלי להניח שהיא פנייה לאל. יתר על כן, גם תפילתם של מי שאינם מאמינים נתפסת כחיפוש דרך לאל. אבל האם אמנם המתפלל, כל מתפלל, פונה בהכרח לאל? האם אכן המשמעות הדתית המיוחסת לתפילה היא הפשר היחיד שניתן להציע לתפילה?

ספר זה מבקש לבחון מחדש את ההנחות המטפיזיות והדתיות העומדות ביסוד השיח על התפילה. זאת באמצעות התקת נקודת הכובד העיונית מהשאלות התאולוגיות והמטפיזיות הכרוכות בתפילה אל עבר הניסיון האנושי של המתפלל עצמו. הספר אינו מתמקד בהבנה תאורטית של הניסיון האנושי בתפילה ואינו מציע תאוריה חלופית לזו התאולוגית. הוא מנסה לעקוב אחר משמעותה של התפילה בעולמם של המתפללים עצמם. כדי להתקרב לעולמם הספר מתמקד בתפילה כפי שהיא משתקפת בספרות העברית החדשה, בעיקר מהעלייה השנייה ועד ימינו. ספרות זו המרבה לעסוק בתפילה ובמשמעויותיה מבטאת את עולמם של מי שמתנסים ב"מות האל", בעולם שבו האל שוב אינו רלוונטי. מהעיון בספרות זו עולה כי גם לאחר "מות האל" התפילה ממשיכה להתקיים. יתר על כן, הרפלקסיה הספרותית מניחה שהתפילה היא פנומן ראשוני בקיום, שאינו מותנה כלל ועיקר בשאלת הנמען של התפילה – האדם הוא יש מתפלל. אכן, שאלת הנמען נותרת פתוחה: האם לתפילה יש בהכרח נמען? האם התפילה היא התמודדות עם שאלת הנמען? או שמא נמענה של התפילה הוא האדם המתפלל עצמו? הספר בוחן את התמודדות הספרות העברית עם שאלות אלו. כפי שמתברר, התפילה היא בראש ובראשונה סירוב לקיים והכרה בכוח המתמיד של התקווה הגוברת על כובד העבר וההווה. האדם כיש מתפלל חורג מתנאי חייו, כי הוא בן חורין. התפילה מגלמת חריגה וחירות אלו בצורה המובהקת ביותר. שורשיו של הספר נטועים בניתוח יצירות הספרות בנות הזמן, בעיקר שירה, ואופקיו פותחים הבנה עמוקה וחדשה של הקיום האנושי עצמו; קיום המתגלם באפיונו של האדם כיש מתפלל.

הספר ראה אור בשיתוף עם מכון שלום הרטמן.